ורנר הייזנברג נלכד כשהוא רכוב על אופניו, אחרי שהמלחמה הסתיימה. בכיס נשא מכתב. על החתום: היינריך הימלר. המכתב אישר שהייזנברג הוא נאצי נאמן. האמריקאים הסתירו את המכתב הזה. הם לא רצו לסבך את גרמניה החדשה, של אחרי המלחמה, בשאלות מורכבות של מוסר. והיו שאלות.
הייזנברג עבד בתוכנית הגרעין של גרמניה הנאצית. מדענים רבים אחרים לא עשו זאת. חלקם היו יהודים, ונאלצו לברוח. עליהם נוספו גם מי שמצאו דרך לעזוב משום שלא רצו לשרת משטר דכאני שנעשה עם הזמן גם רצחני. הייזנברג החליט להישאר. תוכנה של שיחה שניהל עם הפיזיקאי הדני הנודע נילס בוהר שנוי עד היום במחלוקת. האם ניסה לשכנע את בוהר לסייע לנאצים, או שמא הציע עסקה שבמסגרתה שני האישים ימנעו את פיתוח פצצת הגרעין - בוהר באמריקה, הייזנברג בגרמניה?
לפני עשרים שנה ויותר הועלה בתיאטרון הקאמרי מחזה שמתאר את הפגישה הזאת. עודד תאומי שיחק את בוהר, אוהד שחר את הייזנברג. זה אירוע, ומחזה, שמעלה במלוא החריפות את השאלה שמתלבטים בה היום ישראלים רבים: מהי הסיבה שמבטלת את חובת הנאמנות של אדם לארצו. חידת הייזנברג לא באה מעולם על פתרונה.
ברור שנשאר, לא ברור אם חתר במלוא כוחו כדי לסייע לגרמניה לפתח פצצה, או שמא – זו גרסה שהייזנברג שמח לתמוך בה לאחר המלחמה – עיכב במכוון את הפרויקט כדי לוודא שגרמניה לא תפתח פצצה. כך או כך, במקרה שלו התשובה נדמית קלה: ברור שהיה צריך לחמוק מפיתוח, או למצער לעכב, את פיתוח הפצצה שנועדה לסייע לאדולף היטלר להשתלט על העולם. אבל למה זה בעצם כל כך ברור? ואם לדייק בשאלה: מהו הרגע שבו זה מתחיל להיות ברור?
אם נציב את המקרה של הייזנברג בקוטב קיצוני אחד של סקלת הסירוב לשרת, ואת המקרה של מי שסתם לא מתחשק לו, כי הוא מעדיף שאחרים ישרתו במקומו, בקוטב קיצוני אחר של סקלת הסירוב לשרת, נקבל מגוון גדול מאוד של מצבי ביניים. אחד מהמצבים האלה הוא מצבו של קצין התותחנים מחדרה שמחליט לא לבוא לאימון של הגדוד שלו, משום שקיבל את הרושם שישראל, בהחלטת רוב של הכנסת, כבר נמצאת על מדרון המוביל לדיקטטורה.
מצד אחד – אין ספק שמצבו אינו דומה לזה של הייזנברג. מצד שני – אין ספק שיש לו נימוק שקשה להתעלם ממנו. מי בדיוק מוסמך לדון בו? זו לא הממשלה, שהרי היא בעלת עניין (הממשלה הגרמנית הייתה אומרת שלהייזנברג יש חובה מוסרית לשרת בנאמנות את ארצו). אלה גם לא ראשי המחאה, המאשימים את הממשלה בכך שהיא מקדמת דיקטטורה, שהרי גם הם בעלי עניין (הם כבר גיבשו עמדה, שמי יודע אם היא נכונה).
"אסור לנו לאבד אדם כזה", כתב הימלר באחד ממכתבי חוות הדעת ששלח בעניינו של הייזנברג. צריך לומר במבוכה, שבעניין הזה הוא היה חכם יותר משרי ממשלת ישראל, שנדמים כמי שמוכנים לוותר על לא מעט בני אדם בדרכם להגשים את גחמת הרפורמה המשפטית. אבל ההשוואה כמובן לא ראויה. גם לא קרובה להיות ראויה. הדילמה של הייזנברג הייתה קלה. גרמניה היא דוגמת קיצון שקל להבחין בה בין טוב לבין רע. אם הייזנברג החליט לפתח פצצה גרמנית, ברור שיש לגנות אותו. אם החליט לחבל בפיתוחה של פצצה גרמנית, ברור שיש לשבח אותו.
אצלנו, לעומת זאת, שום דבר לא לגמרי ברור. הדילמה של אנשי מילואים בישראל, של רופאים בישראל, של אנשי עסקים בישראל, של אזרחים מודאגים בישראל, היא דילמה שאין לה מענה. מתי כל אלה יידעו ואיך כל אלה יידעו אם אכן הגיע הזמן לחבל במטרות שאליהן חותר השלטון של מדינתם?
מודיעה בתדהמה
בחירת המילים הייתה נפלאה, כשם שהייתה מצמררת. "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". על מה התדהמה? על כך שנרצח ראש ממשלה. תדהמה, משום שעד לאותו רגע חיינו באשליה שזה לא אפשרי. במדינת ישראל יהודי לא ירצח ראש ממשלה היהודי. זה לא קרה עשרות שנים, זה לא יקרה גם עכשיו. ובכל זאת קרה. ואז הייתה תדהמה. ועכשיו, כבר לא כל כך קשה לדמיין יהודי רוצח ראש ממשלה יהודי. אם זה חלילה יקרה, כבר לא תהיה אותה תדהמה.
תקדימים נשברים כל הזמן. הם נשברים על ידי הימין, הם נשברים על ידי השמאל, הם נשברים על ידי הממשלה, הם נשברים על ידי המתנגדים לממשלה. הסטטוס קוו הוא יצור דמיוני. זה סטטוס קוו כל עוד כל הצדדים רוצים לשמור עליו. ברגע שצד אחד מרגיש שהגיע זמנו, הסטטוס קוו נשבר.
כמובן, לא כל שבירה של כל תקדים חמורה כמו רצח ראש ממשלה. אבל עכשיו נדמה שאנחנו מתקרבים לזה. אומנם דם לא נשפך עדיין, ויש לקוות שגם לא יישפך, ובכל זאת מדינת ישראל שרויה במשבר שקרוב מאוד בתחושת החרון, הייאוש, האין־אונים שהוא מייצר, למה שהיה ב־1995. ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה: חסרים לנו טייסים. מתנגדי הממשלה מודיעים בתדהמה: הממשלה רוצה לבטל את הדמוקרטיה.
הדיון על המילואים, על שאלת הלגיטימיות של הסירוב להתנדב למילואים, נשען על אלמנט התדהמה. 75 שנים צה"ל היה מחוץ לוויכוח פוליטי, אמר לי קלמן ליבסקינד כשדיברנו בטלוויזיה על הטייסים. וזה נכון, 75 שנים צה"ל היה, פחות או יותר, בדרך כלל יותר, מחוץ לוויכוח הפוליטי. נו, אז מה זה אומר? היה ונגמר. מסורת נשברה, תקדים חדש נקבע. ומי שמגיב לזה בתדהמה, כנראה לא מבין עד כמה המשבר שאנחנו שרויים בו חמור.
אז נזכיר שוב: אנחנו עומדים ברגע שבו שני שלישים מאזרחי מדינת ישראל, או קרוב לזה, מרגישים שהם שרויים כעת במשבר "הכי חמור" או "אחד מהכי חמורים" בתולדות מדינת ישראל. כלומר, הם סבורים שזה משבר גדול או דומה לזה של מלחמת יום כיפור, לזה של רצח רבין, גדול הרבה יותר מזה של ההתנתקות.
אנחנו עומדים ברגע שבו יותר ממחצית היהודים בישראל סבורים שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה חמורה. חלק גדול מהם סבורים שעוד הרבה לפני תקדים הסירוב להתייצב, היה תקדים אחר, חשוב יותר. 75 שנים הייתה הסכמה מקיר לקיר שתיכון כאן דמוקרטיה, ואף אחד לא העז להעלות על דעתו לפגוע בה. הם חושבים שהממשלה מוכנה לקבוע תקדים ולשבור את המסורת הזאת. אם זה נכון, התקדים של פוליטיקה במילואים נראה פתאום קטן.
אהה, חלקכם בוודאי אומרים – אבל הממשלה לא מתכוונת לבטל את הדמוקרטיה. זה הכל תעמולה של היריבים הפוליטיים, של השמאל, של מי שרוצים להפיל את ממשלת נתניהו. על זה נאמר שיכול להיות שאתם צודקים, ויכול להיות שזה מה שאתם חושבים, ויכול להיות שזה גם מה שאני חושב. אבל כל זה לא רלוונטי, כי זה לא מה שחושבים האנשים שמוכנים לקבוע תקדים ולא לבוא למילואים. האנשים האלה חושבים שהממשלה התחילה בהצבת תקדים הרבה יותר חשוב, והם הגיבו בתקדים שגם הוא כמובן חשוב, אבל פחות חשוב. יותר חשוב שלא יהיה תקדים של ריסוק הדמוקרטיה – פחות חשוב שלא יהיה תקדים של סירוב להתנדב למילואים בצה"ל.
ועל זה צריך להוסיף, שכל מי שחושב שאפשר להפריד את צה"ל מהוויכוח הפוליטי בכל מחיר ובכל מקרה, כנראה לא מבין את ההסדר שצה"ל בנוי עליו. צה"ל הוא צבא העם, לטוב ולרע. לטוב, כי זה אומר שצה"ל הוא של כולנו. לרע, כי זה אומר שמחלוקות אזרחיות עלולות בהחלט לחלחל גם אל תוכו. כדאי להיזכר גם בזה: מי הם אנשי המילואים? אלה אזרחים במדינת ישראל. הם לא אנשים במדים שמדי פעם מגיחים לאזרחות. הם אזרחים שמדי פעם לובשים מדים. ההחלטה שלהם לא להתנדב היא החלטה של אזרחים. התודעה שלהם היא תודעה של אזרחים. החרדות שלהם הן חרדות של אזרחים. הפוליטיקה שלהם היא הפוליטיקה של אזרחים. אלה לא אנשים במדים שהחליטו לעסוק בפוליטיקה. אלה אנשים בבגדים אזרחיים שהחליטו לא ללבוש מדים, משום שכרגע אין להם יכולת לא לעסוק בפוליטיקה.
ובהחלט, התקדים של ערבוב התייצבות למילואים בעימות פוליטי הוא תקדים מסוכן. אפילו מאוד מסוכן. הוא פותח פתח לפעם הבאה, לוויכוח הבא, לסירוב המילואים הבא, שכבר לא יהיה תקדים. מה זה אומר? שממשלה עתידית תצטרך להביא בחשבון את האפשרות הזאת. זה אומר שממשלה עתידית תצטרך להבין שאת החבל אפשר למתוח עד גבול מסוים, ולא מעבר לו, כי צבא העם יכול לשאת עומסים כבדים במערכה חיצונית מול האויבים אבל לא יכול לשאת עומסים כבדים במערכה פנימית של האזרחים.
ככה זה עם צבא העם, על יתרונו וחסרונו. כשיש משהו שנראה כמו עם, יש לו צבא. כשאין משהו שנראה כמו עם, לא יהיה לו צבא.
ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם
ממשלת ישראל מפחידה את אזרחיה. לא את כולם כמובן. רק את מי שלא בחרו בה, ואולי גם כמה מאלה שכן. כך או כך, זה דבר מרכזי שצריך לומר ביחס לממשלה, ובהקשר לחוק שעבר השבוע, ובהקשר לכל מה שעוד יבוא בעקבות אירועי השבוע: ממשלת ישראל מפחידה את אזרחיה.
אולי האזרחים מפחדים ממנה בצדק – כי היא רוצה לכפות עליהם משטר חצי־דיקטטורי. אולי האזרחים מפחדים ממנה לא בצדק – כי הם רק מדמיינים שהיא רוצה לכפות עליהם משטר חצי־דיקטטורי. אם הם צודקים או טועים זה קצת פחות חשוב כרגע. מה הם מרגישים, זה מה שחשוב. ואתם יודעים מה הם מרגישים? ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם.
לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו, כשעוד היה קצת פחות מנוסה, בנימין נתניהו נראה נהנה כאשר חשב שיריביו מ-פ-ח-ד-י-ם. זמן קצר לאחר שנאם את הנאום המפורסם ההוא, נאום ה"הם מפחדים" שלו, הוא הפסיד את השלטון. אפשר היה לקוות שזה עזר לו להבין. ממשלה יכולה להתווכח עם האזרחים, היא יכולה לפעול באופן שמכעיס אותם, היא יכולה לקבל החלטות שלא מקובלות עליהם. אבל מרגע שהם מפחדים ממנה – מפחדים באופן הכי עמוק, גם הם בבעיה וגם הממשלה בבעיה. פחד הוא רגש קשה, שמשבש את שיקול הדעת. פחד דוחף פרטים וציבור למעשים של ייאוש. פחד מהשלטון הוא חצי הדרך לחצי־דיקטטורה. ורבים מאזרחי ישראל מרגישים פחד.
אין דרך לתאר את המצב הזה אלא ככישלון של הממשלה. כישלון שהשלכותיו מסוכנות. כבר היו ממשלות בישראל שקיבלו החלטות שנויות במחלוקת, כבר היו ממשלות שפעלו באגרסיביות, כבר היו ממשלות שהכעיסו מאוד. אבל עוד לא היו ממשלות שהפחידו את הציבור כמו הממשלה הזאת. אולי בימיו של דוד בן־גוריון, בתחילת הדרך, היו שפחדו. אבל ככל שאני יכול לשפוט, מאף ממשלה בתולדות מדינת ישראל אזרחים לא פחדו כמו שיש שמפחדים מהממשלה הזאת.
ממה הם מפחדים? חלק מהפחד ממוקד וברור: מפגיעה בבית המשפט, משחיתות, מחלוקת משאבים חסרת אחריות, מהרפתקנות מדינית. חלק אחר קצת מעורפל. זה פחד מהסוג שתיארה המשוררת רחל: פחד טמיר מיד ענקים. יד ענקים זדונה ובוטחת. האזרחים מפחדים – אלה מהם שמפחדים – כי נוצר אצלם הרושם שבירושלים יושבת ממשלה שרוצה ברעתם. זו לא ממשלה שנאלצת להרגיז אותם כדי לממש מדיניות שבעיניה היא הכרחית. זו ממשלה שבוחרת מדיניות שמטרתה העיקרית להרגיז אותם.
יכול להיות שהאזרחים שמפחדים – וחשוב להזכיר שהם רק חלק, אומנם גדול אבל לא בהכרח הרוב – עושים לממשלה עוול. יכול להיות שהכל דמיון פרוע, מתומרץ בתעמולה מתוחכמת, מתופעל על ידי אסטרטגים ערמומיים, משומן בכסף גדול. יכול להיות ששרי הממשלה, תומכיה ובוחריה רוצים לעשות רק טוב לעם ישראל. אם כך הם רוצים, כנראה לא התאמצו מספיק לשכנע. ואם התאמצו לשכנע, ברור שהמאמץ לא עלה יפה. אולי הגיעו למסקנה ששום ניסיון להרגיע לא יועיל. יש התקפי חרדה שאפשר לרפא רק באמצעים רפואיים. יש מקרים שבהם שום אמצעי הרגעה סטנדרטי לא יביא מרפא.
כך או כך, צריך להביא בחשבון שלפחד יש מאפיינים ידועים. זה רגש שמוביל לאחת משתי תגובות: בריחה או מלחמה. בהקשר החברתי הישראלי, בריחה פירושה התנתקות רגשית ומעשית מהמדינה וממוסדותיה. אנשי מילואים לא יתנדבו, אנשי עסקים יעזבו, צעירים מבריקים יחפשו מקום אחר. הפחד יוביל לאדישות של כניעה. חלק יתרגלו, חלק יסבלו, חלק יימלטו. הממשלה מניחה, כנראה, שהנזק לא יהיה גדול. או שהיא לא מניחה כך, רק מקווה כך: שישראל תמשיך לקרטע בדרך החתחתים העולה ירושלימה. תתיידד מחדש עם מי שמתרגלים, תתעלם ממי שסובלים, תוותר על הנמלטים.
האפשרות השנייה של המפחדים היא מלחמה. ומכיוון שהסיבוב השני של המחאות הוכתר בכישלון (בסיבוב הראשון הרפורמה המלאה נבלמה), לא יהיה להם מנוס ממעבר לאמצעים חריפים יותר. מהם אמצעים חריפים יותר? שביתות, חרמות, התפטרויות, לחץ כלכלי, עוד קומה של סרבנות מילואים.
השרה מירי רגב יכולה לצעוק עד מחר שסרבנים צריכים לשבת בכלא, אבל אי אפשר להכריח טייס להטיס מטוס ישר ולא עקום, ואי אפשר להכריח איש קבע להאריך את החוזה, ואי אפשר לגרום למתכנת ביחידה טכנולוגית לכתוב קוד. כן – אולי אפשר לאיים עליו שאם לא יתייצב הוא ייכנס לכלא. אבל לגרום לו לכתוב קוד בלי שגיאות אי אפשר. מה תעשה רגב במקרה כזה? תביא חייל מגולני – בשיטת טלי גוטליב – כדי שיבדוק את הקוד?
זה מה שפחד עושה. הוא דוחק בני אדם לקיר, הוא גורם להם להסלים את התגובות שלהם, הוא מוציא מהם כוחות שלא ידעו שיש בהם. פחד מביא להתלכדות של קבוצות לפעולה משותפת נגד קבוצות אחרות. זה מה שקורה בישראל עכשיו, ושעלול להביא לירידה משמעותית בכוחם של מחפשי הפשרות, האופטימיים, המחבקים, מחזיקי הידיים בשרשרת לכותל, מפיצי בשורת ה"אחים אנחנו".
למחפשי הפשרות עם יהודים יקרה עכשיו מה שקרה למחפשי פשרות עם פלסטינים בתחילת שנות האלפיים: הפחד הכריע אותם. אז זה היה פחד מהשאיפה להכרית את ישראל היהודית בשיטת הסלמי. עכשיו זה פחד מהשאיפה להכרית את ישראל הדמוקרטית בשיטת הסלמי.
ואל תצעקו "זה לא אותו דבר" ו"אל תשווה". כמו בסיפור הפותח על הייזנברג, ברור שזה לא אותו דבר, וברור שאני לא משווה. ממשלת ישראל איננה רצחנית. צמצום עילת הסבירות איננו חמור כמו פיגועי טרור. מה שמעניין להזכיר זה התפקיד המכריע של אלמנט הפחד בדיכוי האפשרות של דיאלוג, של אמון, של הסכמה, של פשרה. אין פרטנר – אמרנו בצדק על ערפאת. אין פרטנר – אומרים היום מי שאומרים על נתניהו. אין פרטנר משמעו שחבל על זמן שיחה מיותר. אין פרטנר משמעו בריחה או מלחמה. אין פרטנר משמעו אין אח.
השבוע עשינו שימוש במידע ונתונים מאתר המדד, בפרסומי כאן חדשות, במחזה "קופנהגן" מאת מייקל פריין, בספר "הלגולנד" מאת קרלו רובלי.