פעם רבתי עם איזו חברה, כנראה ששתינו היינו הורמונליות באותו היום ומראש הגענו עצבניות למפגש שקבענו שבוע לפני. יש כזה עניין, לא רק אצל נשים - יום אחד אתה שש ושמח לפגוש אדם, שניכם באותו הווייב של ציפייה, וביום שלמחרת, או בזה שלפני המפגש, כשאתם קובעים פרטים אחרונים, משהו באנרגיה יורד וסביר ששניכם הייתם שמחים לבטל, אבל זה לא קורה ובחזרה הביתה אנחנו מתבאסים ששוב לא הקשבנו לתחושת הבטן.

כך היה איתה. עוד הייתי רווקה אז וגרתי בדירה קטנה בחולון. קבענו שנעשה שבת יחד וגם נגדיל ראש ונבשל חמין. היא קנתה את הבשר ואני את כל השאר. בהתחלה הכל זרם טוב, אם זיכרוני אינו מטעה אותי כמובן. צחקנו, ריכלנו המון ומדי פעם קינאתי בה, בנות אותו הגיל אנחנו, ואז, בתחילת שנות ה־20 לחיינו, כבר הייתה לה קריירה יציבה באחת מחברות הסלולר. היא העבירה הדרכות לכל מיני כאלו שעתידים לנהל. לי עוד לא הייתה עבודה, חוץ מבייביסיטרים שנהגתי לעשות כדי לשלם את השכירות. והחובות לרשויות? שיצטברו, מה כבר יקרה?

צלינו את הבשר, הכנסנו את הקטניות, תפוח האדמה והביצים הקשות. הסיר הזה נראה מדוגם, אף על פי שקבענו לצאת באותו הערב עם חברים, לרקוד ולשתות, הסכמנו שתינו שהלוואי ויחלוף הלילה מהר ונגיע לפתוח את הסיר הזה.

כשסיימנו, ניקינו את המטבח, שתי חתיכות בשר צלויות מעט, שלא יכלו להיכנס אל הסיר שהיה מלא עד אפס מקום, נשארו בחוץ. רציתי להכניס אותן אל שקית האשפה, הן די אבודות. חתיכות קטנות, אני נשבעת, לא כאלו שהולכים אל הרב בשבילן. היא לא הסכימה, בשום פנים ואופן, למעלה מזה, אפילו חטפה לי אותן מהיד, שטפה אותן ואמרה: “השתגעת? מי זורק אוכל? אפשר לאכול אותן כמו סטייק".

חשבתי שהיא צוחקת, כי זו הייתה האווירה, אבל היא לא. “נראה לך? זה לא בשר לסטייק!", התעקשתי, “על מה את נלחמת כל כך?".
היום, כשאני עושה שימוש בלתי סביר בחוכמת הבדיעבד, בכל פעם שאני כותבת על אירוע מהעבר, אני מבינה שיכולתי לחסוך מעצמי הרבה מריבות בחיים. אבל הפעם, גם כי זה היה ביתי, גם כי הקנאה בה התבשלה לי עוד לפני כן, גם כי היה זה השבוע ההוא בחודש, של שתינו אגב, לא ויתרתי.

“מה את במלחמה?", שאלתי, “עשיתי קניות! תאכלי משהו מהמקרר". היא כבר הוציאה מחבת, הדליקה את הגז, פרסה את חתיכות הבשר לפרוסות דקות והחלה מטגנת. “את דוחה", אמרתי.

“אתם לא יודעים להעריך אוכל, כמו כל דבר אחר", אמרה, לא חקרתי כל כך מי אלו “אתם". קל לשייך את זה לעדה, אבל גם היא חצי מזרחית.
מה קרה בסוף? התערבנו. היא טלפנה לאמה, ואני לאמי ושאלנו: “אפשר לטגן בשר מספר שמונה לסטייק?".

אמא שלי צחקה: “מה פתאום, אתן תאכלו גומי".

אמא שלה הופתעה ששאלנו. “כמובן", ענתה, “אבל תמליחו אותו קצת לפני".

עניין של גישות. בסוף, אגב, זה נגמר בזה שהיא ביקשה כסף על הבשר ויצאה מביתי בטריקת דלת. למחרת אכלתי את החמין עם אחותי ובן דודי. לא יצא לנו טעים, או שהיה זה טעמה המר של המריבה.

לא דיברנו מאז.

יש דבר כזה, קדושת האוכל. גם בתורה, אגב. יש מה לעשות בשאריות האוכל: העברה לבתי תמחוי, שמירה ליום שאחרי וכו'. אבל גדלתי בבית (לא שזה תירוץ) שבו המשפטים “שלא יחסר" ו"שיהיה מספיק, מקסימום נזרוק" נשמעו בכל סוף שבוע. גם אחרי חגים ומועדים ראיתי את הסבתות שלי, משני הצדדים, זורקות המון אוכל, מצקצקות בלשונן וממלמלות “פעם אחרונה שאני מכינה, אתם לא מעריכים", ובחג שאחרי חוזרות על הכמויות ולפעמים מכפילות. חמותי לשעבר, אגב, לא זורקת. מהשאריות היא מכינה מטעמים חדשים, יש ערך לכל חמגשית, לכל נייר, לכל קופסה, ואני בטוחה שגם בשתי חתיכות הבשר ההן הייתה מוצאת מה לעשות. עניין של תרבות, אני מעריכה את זה.

בשישי האחרון ביקש אבי לעשות את השבת אצלי. נדיר שזה קורה, הוא אוהב את ביתו, זה שמול בית הכנסת שלו, עם חבריו המתפללים ושבתות כהלכתן, עם ערק ופלפולי תורה לפני הסעודה השלישית.

כמה ימים לפני כן ביליתי איתו שעות ארוכות בבית החולים. הוא עבר ניתוח שאמור לגדוע משהו רע שהופיע כך פתאום, נקווה לבשורות טובות. שמחתי לשמוע שהוא רוצה להגיע, בפרט בשביל גפן, שלא זוכה לפגוש אותו הרבה. “מה תרצה לאכול?", שאלתי.

“כלום, מרסל, באמת אל תטרחי", אמר. חיכיתי לפני שעניתי, כי אני מכירה את אבא שלי, לא לשווא: “אולי קצת שניצלים וחצילים ומטבוחה לצהריים, בערב משהו קטן, תעשי קצת בשר ועוף בתנור, תכניסי אותו ככה עם ירקות, אל תטרחי, וטחינה, אבל עם לימון, אני אוהב שהיא חמוצה ואורז או קוסקוס מה שתבחרי, אבל באמת זהו, אני מבקש ממך".

לא ייאמן האיש הזה. הוא מדוכא מאוד, מפחד מהלא צפוי וגם ראייתו, שעל ההידרדרות שלה סיפרתי לכם לא פעם, הולכת ומחמירה, הוא כבר בקושי רואה משהו. ואם הוא לא יכול לראות ודאגה בלבו, נשבעתי שאעשה לו את הקידוש הכי יפה שיש. התקשרתי לחברים שלי, אנשים מיוחדים שיכולים להביא אליו את השבת דרך האוזניים. מרינה, מורה לעוד, אלירן, נגן העוד שלי בהרצאות ובהופעות, הסופר אסיף אלקיים, הזמר אמנון פישר ועוד כמה שקרובים לי מאוד אל הלב, וביקשתי מהם ספונטנית לבוא ולנגן לאבא שלי. אף שהיו לרובם תוכניות, הם ביטלו והגיעו. הכנתי כל כך הרבה אוכל, אין לי מושג איך עשיתי את זה כשגפן מסתובבת בבית ובהתראה כזו קצרה, אבל היו מעל שבעה סירים והמון סלטים ותוספות ואפילו פתחתי את מקרר היין שלי והוצאתי יינות שווים, לא התקמצנתי.

כולם ישבו במעגל. אבי, חבוש בכל פניו, ישב נבוך בצד. הם הוציאו את הכלים, בלי רצון לשיח מיוחד. היו שם שלושה עודים, קלרינט, תוף מרים ועוד המון כלים, שהחלו בספונטניות ובלי להכיר זה את זה לנגן את “שלום עליכם, מלאכי השרת", ואחר כך עוד ועוד שירים שהביאו את השכינה ואת השבת.

אחר כך סעדנו. גפן אמרה: “כולם פה חברים של גפן הרמן", והם צחקו. השתכרנו, שוחחנו והיו גם שתיקות מביכות, שאותן הפרה שני, חברתי, בירידות עליי: “מרסל ביקשה שתעבירו לה בביט על האוכל? היא בטח תבקש".

עד 2:00 בבוקר שרנו. אבא שלי שתה קצת יין ונכנס לאמצע המעגל, פתאום פצח במחרוזת שבה היה חותם כל מפגש משפחתי, מחרוזת שירי פלמ"ח כזו, “שושנה, בת שבע, רותי", אתם מכירים את השירים האלו, מסרי מחתרות בשמות של נשים, פעם המלחמות היו עם פאסון.
בלילה ביקש אבי לשים לו 103FM. הוא נכנס אל מיטתי, שאותה הכנתי לו מבעוד מועד. אני פרשתי מזרן קטן ליד מיטתה של גפן ונרדמתי מיד באפיסת כוחות, כשברקע השיר “ימים לבנים".

בערב שלמחרת, אחרי ההבדלה, שלחתי אותו הביתה במונית והסתכלתי על כל הקופסאות עם שאריות האוכל שנותרו. זה היה לא כל כך פרופורציונלי, שנייה לפני שהכנסתי אל שקית האשפה ואמרתי “כלום הם לא מעריכים". טלפנתי לאמי: “אמא, אפשר להשתמש באוכל שבישלתי אתמול, גם מחר?", נזהרתי מאוד.

“בטח, לא זכור לי שלאבא שלך קוראים רוטשילד", נזפה בי וניתקה, "האח הגדול" בדיוק התחילה. בלילה, כשגפן נרדמה, יצאתי אל המרפסת ואכלתי קצת אורז, אפונה ושתי קציצות. שלושת הכוכבים שהוציאו את השבת הביטו עליי, ביקשתי מהם כמה בקשות ומה שיעשו בהן - שיעשו.