אהבה היא צורך ביולוגי־פיזיולוגי. אנחנו זקוקים לאהבה כמו שצמח זקוק לדשן כדי לצמוח, לגדול ולהתפתח, ובעיקר אנחנו זקוקים לאהבה רומנטית זוגית. אדם שלא חווה אהבה בחייו, לעולם לא יוכל לגדול כאדם שלם.
האהבה אינה חייבת להיות מינית. היא יכולה להיות רוחנית, חווייתית, חברתית. ידידי ד״ר חיים שפירא מצטט את המשורר האמריקאי רוברט פרוסט בהגדרתו "אהבה היא תשוקה אינסופית להיות נחשק באופן אינסופי", ומצטט גם את סרוונטס האומר "בשעת האהבה מצמיח האדם כנפיים ובהעדרה מהלך על קביים". דוסטויבסקי מצדו קובע כי אדם שאינו אוהב או מסוגל לאהוב, חי בגיהינום.
ד"ר ברוס ליפטון, ביולוג של תאי גזע וחוקר בעל שם עתיר פרסים, מדבר על "אפקט ירח הדבש". לדבריו, כל 50 טריליון התאים הנמצאים בגופנו ועובדים בסינכרוניזציה מופלאה, רוטטים אף הם באהבה. הוא מסביר שעל פני כל תא ישנם קולטנים העשויים מחלבונים ומושפעים מאותות מהסביבה. במחקר פורץ דרך סובר ליפטון כי אותות סביבתיים כשל אהבה או כל רגש אחר הם ההשפעה העיקרית על התפתחות מחלות ובכך הקדים את תחום המחקר האפיגנטי (ההשפעה על התנהגות הגנים שלנו). המחקר מצא והוכיח כי התנהגות, רגש, תזונה ומצב דחק פועלים כמתגים כימיים ומווסתים את הגנטיקה שלנו, והשפעתם אפילו גדולה מזו של הגנטיקה. תפיסת הסביבה אחראית לבריאות גופנו יותר מהגורם הגנטי, והשפעת האהבה מדידה מבחינה ביוכימית, כך שאהבה, אכפתיות ורגשות אחרים משנים את קצב פעימת הלב ומפעילים אירועים עצביים וביוכימיים המשפיעים על כל אברי הגוף.
אהבה היא צורך פיזי ונפשי הנובע ממבנה המוח והמערכת ההורמונלית שלנו, שמתחיל ברגע הלידה כאשר מופרש הורמון האוקסיטוצין הנקרא הורמון האהבה. ההורמון מקשר ויוצר את הבונדינג בין האם לתינוק, וגם בין בני זוג ובין אדם לחיית המחמד שלו או כל אובייקט נאהב אחר.
בתחילת גיל ההתבגרות, כאשר ההורמונים מתחילים לנהל את חיינו, כל אדם מרגיש את הצורך לקרבה גופנית, לאהבה, לזוגיות ובוחר בן או בת זוג עם אותם צרכים הנמצאים בקרבתו. למעשה, בשלב זה אוהבים יותר את ההתאהבות מאשר את האובייקט. הרומנטיקה והמגע הם המשחררים במוח את הדופמין, חומר הגורם להנאה, חומר מתגמל המופרש בכל מצב של הנאה וסיפוק מכל סוג וגורם לנו להרגיש ברקיע השביעי.
את האהבה צריך לשמר, להשקיע בה, לגדל אותה, לעבוד עליה ואז מגיע התגמול בדמות ביטחון, שלווה והערכה הדדית. אם אין לכם עדיין אהבה - צאו וחפשו אותה.