ההיסטוריה נוטה לעשות הבחנה בין מלחמת אזרחים לבין מהפכה אזרחית. נטיית ההיסטוריונים היא לייחס את המושג מלחמת אזרחים למצב שבו אוכלוסיות שונות מאותו העם, שכל אחת מהן מחזיקה בכוח צבאי משלה, מנהלות מלחמה על שליטה במדינה. זאת, בזמן שמהפכה אזרחית היא מושג המתייחס לכוח אזרחי נטול יכולות צבאיות המצליח לגרום לנפילת השלטון והחלפתו בדרכים של מחאה, השבתה, מרידה וכדומה.
הפיכות מסוג זה מאפיינות יותר את העידן הטרום־מודרני והן התרחשו באיטליה ובצרפת לדוגמה על ידי בני המעמד הבינוני, שחשו פגיעה בהם מקרב בני המעמד השליט.
בשבועות האחרונים ועל רקע ההקצנה המתרחשת בישראל לאור מהלכיה החד־צדדיים של הממשלה לביסוסה של ההפיכה המשטרית, החלו להישמע קולות התומכים או מתנגדים למרי אזרחי וגם כאלו המביעים את חששם מפני מלחמת אחים קרובה. ננסה להבין אם אחד מתסריטים אלו עשוי להתרחש בישראל ומה משמעויות המצב שייווצר בכל אפשרות שכזו.
כאמור בעידן המודרני־יחסית התנהלו מספר אירועים שניתן להגדירם כמלחמת אזרחים. במלחמת האזרחים האנגלית שהתרחשה במאה ה־17 מרד הפרלמנט האנגלי נגד המלך צ'ארלס הראשון. באמריקה של טרום איחוד המדינות, התנהלה מלחמה בין מדינות הצפון למדינות הדרום שפרשו מהאיחוד וביקשו לנהל מדיניות שונה. הצדדים הפעילו צבאות חמושים לכל דבר ועניין במשך כארבע שנים.
זאת ועוד: מלחמת האזרחים ברוסיה התנהלה בתחילת המאה ה־20, אז לחמו הקומוניסטים נגד הצבא הלבן. וכך היה גם במלחמת האזרחים הפינית שהתרחשה בשנת 1918 בין ה"אדומים" הקומוניסטים תומכי ברית המועצות לבין ה"לבנים" הלאומנים.
מלחמת האזרחים בספרד התרחשה לפני מלחמת העולם השנייה והתנהלה בין כוחות הימין הלאומני בפיקוד הגנרל פרנקו לכוחות השמאל הסוציאליסטי. כך גם מלחמת האזרחים האיטלקית שהתנהלה בין הדמוקרטים והקומוניסטים (בתמיכת בעלות הברית) לפאשיסטים והנאצים (בתמיכת מדינות הציר) באיטליה הפאשיסטית. כמו זו שהתנהלה במקביל אליה ביוון. הרשימה הזאת עוד ארוכה, אך מאפייניה דומים וכוללים מאבק אידיאולוגי, דתי או חברתי עמוק על דמותה ואופן התנהלותה של המדינה באמצעות כוח צבאי המופעל על ידי הצדדים השונים.
קשה מאוד להעריך בשלב זה לאן תתפתח המחאה הציבורית בישראל ועד כמה תרחיק הממשלה לכת בניסיונותיה ליצור שינוי ממשלי ושלטוני בישראל ללא הסכמה. כנראה שההיסטוריה תדע לעשות זאת טוב יותר בעתיד. אולם אם נבין את המאפיינים והגורמים השונים היוצרים הפיכות ומלחמות אזרחים, לא נוכל להימנע מהמסקנה הברורה, שאלו מתקיימים בישראל של היום בצורה ברורה.
כך למשל הפער האידיאולוגי העמוק והשסע הרחב שבין התפיסות החילוניות והפלורליסטיות לבין אלו הדתיות והמשיחיות, המבקשות לשנות את דמותה של המדינה. כך הפער בין האופן שבו נתפסים גורמי אכיפת החוק על ידי הצדדים השונים, וכך גם הפער העצום בהבנתם ובתפיסתם של מהות המשטר הדמוקרטי ותפקיד מוסדותיו ורשויותיו השונות. כל אלו מייצרים ללא ספק כבר היום מצע בשל להתפתחותה של מלחמת אזרחים בישראל. בהינתן מצב של אדישות מוחלטת מצד הממשלה, ואי־נקיטה במהלכי הרגעה ואחדות, הרי שהצפי הוא להחרפת המחאות, התרחבות השסעים והקצנת התגובות והאלימות בשני הצדדים.
הדבר המונע לכאורה התפתחות מלאה של מלחמת אזרחים כיום הוא היעדר כוח צבאי ברשות כל הצדדים. אך האם אכן זה באמת המצב? צה"ל, שהוגדר מאז הקמת המדינה כצבא העם, אכן נמצא מעל ומחוץ לכל ויכוח חברתי ופוליטי מאז הקמת המדינה - אבל נראה שגם בתחום זה משהו השתנה. תופעת הסרבנות והתגובות לה, החרפת הוויכוח הציבורי בנושא פטור לתלמידי ישיבות, הוויכוחים בציבור הדתי־ציוני על חובת הציות לפקודות פינוי של יישובים בלתי חוקיים באיו"ש ועוד. כל אלו מאיימים על כוחו של צה"ל ומעמדו כצבא העם ומכניסים אותו לוויכוח הפוליטי לפחות ברמת האזרחים.
צה"ל בנוי משדרת פיקוד רחבה מאוד, הכוללת המוני מפקדים מהציונות הדתית. בבחירות האחרונות, חלק גדול מהחיילים הצביעו למפלגת הימין הקיצוני של איתמר בן גביר, ונראה שגם בתוך הצבא מתגלעות מחלוקות פוליטיות הקשורות לתפקודו בעת חירום ובמצבים שלגביהם לא קיים קונצנזוס בחברה הישראלית.
כאשר לוקחים את מכלול הנתונים הקיימים ועל רקע ניתוח המצב הנוכחי, מתהווה תמונת מצב מדאיגה מאוד, העלולה להביא את מדינת ישראל למאבק אזרחי אלים, העשוי להידרדר למלחמת אזרחים שבה יהיו מעורבים על דעת עצמם גם גורמים המשרתים בצבא.
מדובר בתרחיש קיצון אומנם, אולם לא כזה שאינו בלתי אפשרי במצב הקיים. על ממשלת ישראל לזהות מיידית את רגישות המצב הפוליטי והחברתי המתפתח בקרב אזרחי המדינה ולפעול בנחישות להרגעת הרוחות, לקידום מסרים מאחדים, להפסקת חקיקה קיצונית וחד־צדדית ובעיקר להידברות ולהסכמה רחבה בהקשר לנושאים הנוגעים לכלל אזרחי המדינה.
הכותב הוא חוקר בכיר וראש תחום החוסן הלאומי במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן