בראיונות לפני תחילת שידור “30 עם", התוכנית החדשה של ארז טל בקשת, אמר טל שהעובדה שקשת קיימת בימים אלה היא נס. הימים האלה, למי שלא עוקב, הם ימים של מהפכות בלתי נתפסות בתחום המשפט, החברה, המדינה וגם הטלוויזיה בישראל. ערוץ 14, שנולד כקונטרה קטנה ושמרנית, גדל לממדים עצומים והפך לערוץ המשפיע בישראל.
יש הרואים בו קול חשוב לחצי עם שהרגיש מושתק, אחרים טוענים שהוא ערוץ תעמולה ביביסטי לשידורי פייק ניוז. התוכנית הנצפית ביותר בו היא “הפטריוטים", גלגול שמרני־ימני ל"פופוליטיקה" של הערוץ הראשון. רשת, שהיוותה תחרות לקשת, התאחדה עם ערוץ 10 ויחד, בניגוד לחוקי המתמטיקה, מצליחה להביא רק מחצית מהרייטינג של כל ערוץ בנפרד. רק קשת, המכנה עצמה “הטלוויזיה של ישראל", נותרה חזקה ודומיננטית.
באורח פלא, פניו של המנחה ארז טל, שמלווים אותנו יותר מ־30 שנה, כמעט אינם משתנים עם השנים. זה נס מתחום הביולוגיה. פני טל כפני קשת. הוא יכול להיראות בן 30, 40 או 50. הוא בן 62. טל אינו רק מגיש מיומן, חרוץ וכישרוני, הוא גם על־זמני, חכם ושנון. תמיד נתפס כמרוחק, אולי אפילו מתנשא וקר. הוא בורח משערוריות ודעות שנויות במחלוקת. קשה לתפוס אותו במעידות מילוליות או בפדיחות לא מתוכננות. זה די מפתיע יחסית לעובדה שכל חייו הבוגרים הוא מנחה בשידור חי תוכניות פריים טיים ברדיו או בטלוויזיה.
כשהגיש את השעשועון “הכספת", הצופה היה משוכנע שטל יודע את כל התשובות. כשהגיש את “רק בישראל" או “מועדון לילה", היה נדמה שהוא זה שכתב את כל הבדיחות. טל הוא מכונת הטלוויזיה היעילה ביותר בארץ. אולי אפילו בעולם. הוא ממציא, מפתח, עורך ומגיש. אם הוא היה מסעדה, הוא היה עושה את כל התפקידים כולל עבודה בקופה, שטיפת הכלים והכנת המנות הכי מדויקות בשוק.
30 שנות שידורי קשת הן 30 שנים שאנחנו צופים באותו טל שמצליח להשתנות אבל להישאר בדיוק אותו דבר. מעולם לא נזקק לפתוח טיקטוק או סטורי למכירת קודי קופון. טל הוא במעמד על־חלל. היה אפשר להדביק לו קומפלימנטים ברוח התקופה כמו “זחוח", “ציני" או “פריבילג", אך הוא ידע להתחסן מראש מביקורת. מבחירה הפך עצמו ב"רק בישראל" לשק החבטות של “לימור", בדמותה כנציגת ישראל השנייה, שירדה לחייו, עוד לפני שאבישי בן חיים חלם על התיאוריה שמהווה בסיס ל"מהפכה המתוקה".
אחת הביקורות על קשת היא שהיא חיה ביקום מקביל, בעולם סגור משל עצמה. אופירה וברקו הביקורתיים הופכים לרכיכות כשמגיע טאלנט מהקבוצה. מנחה של תוכנית אחת הוא אורח נרגש של תוכנית אחרת. אסי עזר כותב סדרה, מגיש ריאליטי ומנחה מחליף לעת מצוא. הטלוויזיה של ישראל היא משק אוטרקי שמזין את עצמו בטאלנטים שמאוהבים בעצמם, מראיינים את עצמם, מרימים לעצמם, נדהמים מעצמם ומפתיעים אך ורק את עצמם.
הנה למשל התוכנית החדשה בערב שבת, שאמורה לסכם שלושה עשורים של שידורים. היא נפתחה בראיון אישי עם דני קושמרו ותמשיך עם יונית לוי, אבי ניר ועוד. מבחינתם לא קרה דבר במדינה אם הוא לא שודר בקשת. זה יכול לעורר תמיהות וביקורות, אבל צריך להודות - קשת היא אכן נס גלוי שמשודר מדי ערב.
הקשר היחיד בין עמית סגל, מולי שגב, אילנה דיין, יובל סמו, ערן זרחוביץ' ועופר חדד הוא שכולם אנשי המקצוע המעולים ביותר בתחומם, שלא במקרה עובדים באותו בניין. המונחים “דמוקרטיה", “פלורליזם", “נאורות" ו"ליברליות" הם לחם חוקם ובסיס לשידוריהם. בשילוב עם מקצועיות ועיתונאות אמיתית, מסורתית ומקצועית, צריך רק לקוות שערוץ 12 יישאר במעמדו הנוכחי.
קצת קשה להתפעם, משום שזה כמו ספה בסלון שכבר רגילים לנוכחותה ומתעלמים מחשיבותה. אבל היא הספה שמחזיקה את הסלון, שהוא מרכז הבית. קשת היא המוסד התרבותי החשוב ביותר בישראל. “עובדה" ו"ארץ נהדרת" הן מותגים שלא היו מחזיקים מעמד באף חברה אחרת. זו לא חובה לצרוך את המוצר שנקרא “30 עם", אבל צריך להכיר בחשיבותו. כי זו לא תוכנית טלוויזיה, אלא המורשת של קשת. בעידן של שינויים טקטוניים במדינה, זה גוף שמנסה לייצב ולמצב עצמו כראש חץ ולצרוב את עצמו בתודעה הישראלית בתור תופעה ייחודית.