אני כבר כמעט לא מפרסמת סיפורים בדף הפייסבוק שלי. פעם, כשזה היה קורה, כי הייתי צריכה זמן לעצמי או שסתם לא הייתה לי השראה, תיבת המייל שלי הופצצה בהודעות מתגעגעות, סקרניות ותוהות “לאן נעלמת?".
חוכא לישראל: מה עוזרת חוקה לדמוקרטיה אוהבת אדם?
אחרי שבועיים הייתי חוזרת עם סיפור ומתנצלת. הפעם זה לא כך, מגיעות הודעות, אבל לא בתדירות ההיא. זה יכול לקרות מכמה סיבות: או שהפופולריות של פייסבוק הולכת ודועכת, או שהאהבה לסיפורים שלי נכבית אט־אט, או שאנשים פשוט מבינים, שבמרחב האינטרנטי כבר אין מקום לאסקפיזם. שנאת האחים, הפוליטיקה הזולה והקרע חולשים על הכל.
כך או כך, לפני שבועיים כתבתי בדיוק את זה, שאני לא מוצאת השראה וגם די מובכת לכתוב סיפור אהבה כשפוסט מתחתיי מסופר על עוד הלום קרב שקוף מבחינת המדינה ששם קץ לחייו ומעליי הדיון האינסופי בשאלה אם בנימין נתניהו השתמש בפוטושופ באיזו תמונה שלו שבה הוא נראה מחבק את שרה. כן, עד לשפל כזה הגענו.
להפתעתי, הרבה הבינו את הפוסט ועוד יותר - כתבו שהם מתגעגעים ומצפים לפוסט הבא, שיוציא אותם קצת מהאימה המקיפה אותם, בין האינטרנט לחדשות וללהבות החום בחוץ. מישהי אחת פחות אהבה את זה, והאמינו לי, אין לי מושג למה, היא כתבה שם איזו תגובה לא יפה שבזה לי. לא עניתי לה ליד כולם, ידעתי שזה המגרש הביתי שלי והעוקבים שלי (120 אלף במספר) לא יניחו לה. אבל כן זעמתי מאוד על תגובתה, אז נכנסתי אל תיבת ההודעות שלה וכתבתי לה שהיא עבריינית מקלדת. תוך שנייה ענתה לי במילים יפות, מנחמות, מגשרות, שנתנו לי תקווה לעתיד טוב יותר, ואלו הן: “עוד פרחה מרוקאית שהתחפשה לסופרת" (לו סבתי הייתה בחיים ולו ידעה לקרוא, לבטח הייתה מתרעמת ומזדעקת, לא על המילה “פרחה", אלא על העדה. אנחנו תוניסאים, זו שגיאה חמורה).
יצר הנקמנות בעבע בי, כתבתי לה כמה מילים חזרה, אבל כשלא הולך אז לא הולך - באחת מהן הייתה שגיאת כתיב! אצלי! נשבעת שהעברית שלי טובה, אבל זה לא עניין אותה ושירת את מטרתה, היא לעגה לי, כתבה עוד מילים רעות וחסמה אותי. לא אשקר, אני עדיין משתעשעת באופציה שלי לעשות לה שיימינג, שיידע כל איש רע שהיום, בהליך מקוצר, אפשר לגבות תשלום. אבל בינתיים עוד משאירה לה כמה ימי חסד, אולי אירגע - מי יודע? כך או כך - את ההשראה שכמעט בצבצה לה אחרי הפוסט הזה, היא כיבתה באחת. באסה.
יצאתי אל הספר. בדרך, ברכב, הסתכלתי על האנשים ברחוב, כולם הזיעו - כמובן. אבל היו בחייהם. זו הולכת לכיוון ביתה עם עגלת השוק הקטנה, זה עומד מול בית פרטי ולא גבוה, ומכוון מלמטה את בנו בנוגע לרעפים שצריך לתקן, ואבא וילדה מלקקים גלידה של חופש גדול ולא מדברים יותר מדי - כשיש וניל עוגיות, לא צריך כלום.
נכנסתי לקניון שבו נמצא הספר שלי. חיכיתי למעלית כי המדרגות הנעות לא עבדו. “תחזיקי את המעלית, בבקשה ממך", היו אלו זוג מבוגרים, הוא שמן מאוד וגבוה, לבוש דגמ"ח וחולצת פסים מגוהצת, ביד אחת שלו מקל הליכה וביד השנייה - ידה של אשתו. והיא, בערך בת גילו, לבושה חצאית ובתוכה חולצת טריקו, שערה אסוף ורטוב והיא מחייכת אליי כשמגיעה המעלית ומודה לי.
הסתכלתי עליהם - הוא לא היה זקוק לתמיכתה ובכל זאת, לא עזב את ידה. הקניון ישן ולמעלית לוקח ה־מ־ו־ן זמן להיסגר. בזמן הזה החליפו בדיחות על הרופא שבכל פעם מפנה אותם למומחה. “זה, גם אם אתלונן על עקיצת יתוש יפנה אותי למומחה ליתושים", אמר האיש. היא צחקה, אז הרצינה ושאלה “באמת עקץ אותך? איפה?".
חייכתי, איזו דאגה זו. הוא הביט בי וקרץ: “הגזמת, כל הגב שלי מלא בעקיצות".
“אקנה את המנורה ההיא, איך שנגיע הביתה תעשה מקלחת, אמרח לך אלוורה, זה מרגיע".
הוא צחק. “את רואה?", שאל אותי, “איפה יש כבר נשים כאלו?".
היא הבינה את הבדיחה ואיימה עליו שתמשוך לו את המקל. והנה, כמו בספרים, פתאום כבה האור, שנייה אחרי שנסגרו דלתות המעלית והתחלנו בעלייה מעלה.
“הופה, נתקענו", סיננה אשתו. חושך מוחלט השתרר, מספרי הקומות לא עבדו וגם נורית האזעקה כבתה.
“זה לא טוב", מלמלה בלחץ, “לא טוב".
“חכו, אנסה ללחוץ", אמרתי. היא נבהלה, גם אני. אבל איכשהו, כשיש מישהו חלש יותר ממך באזור - תרצה או לא, אתה הופך לרמבו. לחצתי על כל הקומות שעה שהוא מנסה להרגיע אותה: “תכף זה ייפתח, מה את מפחדת? את איתי", אמר. כלום לא עבד, אנשים שחיכו בקומה השנייה דפקו לנו על הדלת ושאלו: “הכל בסדר שם?".
“לא", צעקתי חזרה, “תקרא למישהו, נתקענו".
ככה המתנו דקה, שתיים או יותר. בעברי ראיתי סרטים על מעליות וטרגדיות שקרו בהן, התחלתי להזיע, הקשבתי לנשימות הזוג שעמד מולי. היא ממש נתקפה חרדה, הוא אמר לה מילים יפות וניסה להעביר נושא.
“איך אתם טובים אחד לשני", יצא לי פתאום. “זה נדיר לראות ככה היום", המשכתי את משנתי.
“תודה", אמר האיש, “יש לי אוצר".
היא לא דיברה, נשימותיה הואצו.
“כמה זמן אתם יחד?", שאלתי. הוא הבין מיד מה אני מנסה לעשות ועלה איתי אל הסירה הזאת.
“מפסח שעבר", ענה, “היא התאלמנה וחטפתי אותה מיד".
“באמת?", צחקתי, הנה סיפור עסיסי בתוך מעלית, היה שווה להיתקע.
“מה פתאום", הרגשתי אותה חובטת בו, “הוא מדבר שטויות, מה את מאמינה לו? אנחנו 52 שנים יחד".
צחקתי, הוא כמו נאנק מכאב, “אבל למה את מרביצה בניתוח?", שאל.
איזה בדיחות סבא אלו.
“שתזכי גם את להיות עם בעלך הרבה שנים, אין לזה תחליף", אמרה. לא גיליתי לה שאני גרושה, ההפך, הסכמתי ואמרתי הלוואי ושאלתי איך מצליחים ומה עושים כשרבים והחמאתי להם על הידיים שלא עוזבות זו את זו. “גם בלילה לא", היא שמחה ששמתי לב, “וגם עכשיו לא, אבל חושך, את לא יכולה לראות", נזכרה פתאום, והנה נפתחה המעלית.
היא בירכה, הזיעה מאוד והניחה את ראשה על כתפו. “אתם בסדר?", הספר שלי עמד שם עם עוד איש תחזוקה. “בטח בסדר, עם שתי יפות כאלה מה יכול להיות לא בסדר?", אמר האיש.
היא התיישבה מיד על הספסל ממול. זו הייתה הפעם הראשונה שעזבה לו את היד, אבל לא לזמן רב. הוא הלך אחריה, הוציא מהשקית בקבוק מלא בקרח והגיש לה: “תרטיבי את השפתיים, אין דבר".
נפרדתי מהם ונכנסתי אל הספר. הרכנתי את הראש אחורנית והוא חפף לי, לאט, לוקח את הזמן וברקע שירי שנות ה־80 שהוא כל כך אוהב.
דמות האישה הרעה מהפייסבוק היטשטשה לי פתאום, יצר הנקמה דעך והתייחסתי לזה אפילו בסלחנות, צריך שיהיה לך ממש רע בחיים כדי שלא תוכל להכיל את הכמות הזאת יותר ותשלח קצת לאחרים. לא אעשה עם זה כלום.
בשבוע שעבר לקחה אורלי, חמותי, אותי ואת הילה, כלתה השנייה להופעה של שלמה ארצי. מעולם לא הייתי בהופעה שלו וכל כך רציתי. הוא עמד על הבמה, באמפי באשדוד, והתנצל בפני 6,000 איש שישבו בקהל שאולי יצטרך להפסיק את הופעתו, כי בבוקר הופיעה לו בצקת בגרון שלקחה איתה את קולו - וגם עכשיו, הוא שר לנו בזכות אלף סטרואידים שדחפו לו.
אבל שלמה ארצי זה שלמה ארצי, אפילו הדרן היה. מניחה שכשהגיע לביתו - התקפל מכאבים, ובכל זאת, לא העז לאכזב. היה שם משפט שהוא אמר לאיש אחד שישב בשורה הראשונה: “למה אתה משלב ידיים ככה? תפתח, תפתח את הידיים. נשבע לך, שאם תחשוף קצת את אזור האמצע, הלב יעיף אותך עד השורה האחרונה".
איך אני אוהבת את האדם שהוא, יאללה.
וזו השיטה, לפתוח את הידיים, גם לרעים, גם לטובים וגם לסיפורים מוארים שמגיעים במעליות חשוכות. סמכו על הלב, הוא סלקטיבי ורק את הטוב הוא ישאיר, והרע? הוא, שיעלה במדרגות.