אם משהו יסיח את דעתכם מהמשך קריאת הטור הזה בטרם תגיעו לשורה התחתונה, אז הנה אני מקדים את המאוחר: עזבו אתכם מאיי יוון החמים, מפריז העמוסה, מלונדון הגשומה, מבילוי של שעות בשדות התעופה, מריטואל הבידוק הביטחוני (עוד לא נולד המחבל שיודה שהוא לא ארז לבד!) ומעיכובי טיסות מעצבנים, שגורמים לכם לצרוך בשדה התעופה טוסט עבש במחיר של 11 יורו (זה אומנם המחיר גם בכל בית קפה בתל אביב, אבל לפחות אצלנו מקבלים קצת ירקות בצד) - וסעו לצפת. כן, כן, לאותה עיירה הגלילית שבה לא ביקרתם ככל הנראה מאז הטיול השנתי בבית הספר.
אומנם פסטיבל הכליזמרים המקסים תם לצערי כבר אמש, אבל הנה הנס הראשון של צפת: אם עוצמים את העיניים, אין צורך בקלרינט, מפוחית או כינור כדי לגרום לניגון המיוחד שלה לחדור את מעטה הציניות שפיתחנו כדי לשרוד במקום הזה.
אבל רגע, אני מקדים את המאוחר. הגעתי למלון "רות" בצפת כדי להרצות על הרומן בן אלפי השנים שבין האנושות לאלכוהול ואיך ליווה זה את דברי הימים: מהפרי התוסס שגילו אבות אבותינו בתקופה הפרהיסטורית, דרך הבירה, שעיצבה את הציוויליזציה בעת העתיקה, עבור בהמצאה המוסלמית שזיקקה את הנוזל המותסס לאלכוהול, המצאה שבה דווקא הנוצרים היטיבו להשתמש כדי להרחיב את שליטתם בקרב העמים, מה היה תפקידם של היהודים בהפצת הבשורה - ואפילו כמה אנקדוטות, כמו משקאות אלכוהוליים מוכרים שאינם אלא תרופות.
אלא שההרצאה שלי הפכה מהר מאוד לאירוע השולי של אותו סוף שבוע, כי למחרת היום ערכנו סיור בין סמטאות העיר. התחלנו ממה שהיה פעם הרובע המוסלמי והפך לרובע האומנים. לאומנים עבריים יש חיבה עזה לרכוש ערבי נטוש - מירושלים, דרך יפו, בואכה עין הוד ועד לגליל, ועם כל זאת, הפלא ופלא, רובם מחשיבים את עצמם כ"שמאל", שהמרכז הרוחני שלו שוכן, איך לא, על חורבות שייח' מוניס ברמת אביב!
המשכנו משם עד לסמטאות שבהן התהלכו כל גדולי הדור בתור הזהב של צפת, שבו האפילה אפילו על ירושלים כמרכז הרוחני של העם היהודי, אבן שואבת לעילית האינטלקטואלית שבין מגורשי ספרד.
מצד סבי, אבי אמי, אני נצר למשפחת אביכזיר (אביעזר) הצפתית, שאליה השתדכה בת למשפחת שלוש - שהייתה סבתו של סבי. המשפחה, ששורשיה השתרגו מספרד ודרך מרוקו (קזבלנקה ומקנס) עד לצפת, הייתה חלק מהעיר עד לראשית ימי התנועה הציונית, אז נדדה בעקבות הפרנסה (צורפות) אל מושבות הברון - וכאן אעצור, כי לא זה הסיפור.
הסיפור הוא מאור הפנים שבו מקבלים תושבי צפת את אורחיהם, בימים שבהם נדמה לנו שלא ניתן לחלוק אפילו קו אוטובוס. חרדים, זרים גמורים, יברכו אותך ב"שבת שלום", אף שניכר בלבושך שאתה מפלג אחר לגמרי של היהדות. זמירות שאת חלקן מכיר כל חילוני כמו "לכה דודי" או "שלום עליכם מלאכי השרת" (או "השלום", תלוי מאיזו עדה אתם) מרגשות גם את לבו של אתיאיסט מזדקן, שמתחיל לחשוב שאולי יש בכל זאת משהו באוויר של צפת שגורם לנפש לשורר, כי הנה גם יוצרים מאוחרים יותר, כמו עוזי חיטמן או נעמי שמר, כתבו שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל במוזיקה העברית, בעת שלנו בצפת - ממש בחדר שלי(!), באחד מגלגוליו הקודמים של המלון.
הימים הם ימי בין הזמנים, מה שאומר שהעיר עמוסה בתיירים מהמגזר הדתי והחרדי - ואת האינטראקציה שלי איתם אני יכול לסכם בשתי מילים בלבד: מאור פנים.
שרנו ביחד ניגונים עתיקים וגם חדשים יותר, בלי שאף אחד מחה נגד שירת נשים, ועת שסעדנו את ארוחת יום השישי הפכנו לחלק מקידוש שנערך בו־זמנית בכמה שולחנות מסביבנו, כשניגון ספרדי מתערבב באשכנזי ולהפך - ובתווך אני, משתומם על שאני מכיר את כל המילים, הגם שסביב שולחן השבת שלי, זה שסביבו מתכנסת המשפחה בכל שבוע (אלא אם כן אמא ואבא בדיוק נופשים בצפת), נערך רק טקס השקת כוסות יין, בלי לציין את העובדה שביום הזה שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות.
כמובן שכל האופוריה הזאת התפוגגה חיש מהר, עת סיימנו לעכל את האוכל במרפסת האבן המהממת, מתמכרים לשקט ונכנסנו אל החדר כדי לראות חדשות. או אז גאה שוב הזעם ועלה הקבס מהתנהלות המדינה, אבל לצדו החלה להבהב גם כוכבית: הייתכן שגובה הלהבות נקבע על ידי פוליטיקאים אינטרסנטים, שדואגים לשפוך בנזין על גחלים שעמן יכולנו להסתדר בעצמנו? האם לא הפכנו לתמונת מראה של אויבינו, שעליהם הלנו כי הם נשלטים בידי הקיצונים שביניהם?
תשובה מוחצת אין לי, שכן אודה שלפעמים גואה בי הזעם עד כדי כך שנדמה לי ששבטי ישראל לא יוכלו להמשיך ולדור ביחד במדינה שהיא כעין קונפדרציה של איברים פנימיים שמרכיבים את אותו הגוף. ובכל זאת, לרגע אחד קסום בצפת נזכרתי שהם מרכיבים גם את אותה הנפש.