עונת הכדורגל נפתחת בימים אלה ברוב חלקי העולם. אלא שהפעם מסתמן בה שינוי דרמטי. לראשונה לאחר עשורים ארוכים הדומיננטיות המוחלטת של הליגות האירופיות נסדקת, וכמה מכוכבי הכדורגל הגדולים ביותר בתבל משחקים ביבשות אחרות. בראש ובראשונה, מדובר בשני כוכבי־העל ליונל מסי, המשחק בליגה האמריקאית, וכריסטיאנו רונאלדו, המשחק בסעודיה.

אבל אם במקרה שלהם זה נשמע כמו תוכנית סבירה לאגירת הון עתק בערוב הקריירה, אחרי ששברו כל שיא אפשרי על הבמות הכי גדולות, החידוש של הגל הנוכחי הוא שגם שחקנים גדולים שנמצאים עדיין בשיאם עוברים לליגות מרוחקות. בייחוד לליגה הסעודית. קארים בנזמה הצרפתי עבר לשם. וכך גם בן ארצו אנגולו קאנטה בן ה־32. שלא לדבר על קפטן ליברפול ג'ורדן הנדרסון, בן ה־33, שחתם גם הוא במדינת המפרץ. אבל אם השמות האלה עוד הספיקו לעשות דברים גדולים באירופה, גדולים מספיק כדי ליצור עבורם מורשת, הרי שגם שחקנים צעירים יותר שעוד לא “עשו את זה" מתפתים לכסף הגדול. רובן נבאס, הפורטוגלי בן ה־26 ששיחק בוולבס האנגלית, חוּזר על ידי הקבוצות הכי גדולות באירופה, אבל בחר לעבור לאל־הילאל הסעודית. הכסף ניצח.

בעולם שכל צורת החשיבה שלו היא קפיטליסטית בלבד, קשה לכאורה לבוא בטענות לשחקן כלשהו שעושה צעד כזה. הוא הרי “מבטיח את עתידו", כפי שנהוג לומר. רק שעתידו הכלכלי של מי ששיחק במועדון פאר אירופי כבר היה מובטח ממילא. הנדרסון, למשל, יקבל בסעודיה פי ארבעה משכרו בליברפול. 42 מיליון יורו לשנה. תוספת מדהימה, כמובן. אבל היא פשוט תהפוך אותו מאדם עשיר לאדם עשיר מאוד. בתמורה, הוא יוותר על אתגרים מקצועיים (כי עם כל הכבוד, זכייה באליפות סעודיה מרגשת פחות מכל משחק שולי של ליברפול), יחיה עם משפחתו במדינה מרוחקת ומנוגדת לכאורה לאמונותיו (הנדרסון תמך למשל בקהילה הלהט"בית בליברפול, ועובר לסעודיה האולטרה־שמרנית), ובאופן כללי - יפרוש מהבמות הגדולות ביותר של המקצוע (למעט חברות בנבחרת אנגליה, אם עדיין יזומן). כשמדובר בקריירה של כדורגלן מקצועני, שאורכת בממוצע כ־15 שנה, הוא מוותר על כמה שנים טובות שלא יוכל להחזיר לעולם.

ושוב, זכותו המלאה וכו'. אבל המעברים האלה לא מעידים רק על תאוות בצע של שחקנים ספציפיים, אלא גם על משהו עמוק בהרבה. סופו המוחלט של עידן הרומנטיקה בכדורגל העולמי. העידן שבו לשחקנים, גם הגדולים שבהם, עוד הייתה זיקה רגשית כלשהי למועדון שבו הם שיחקו. סיור קצר בנאפולי, המפוצצת בגראפיטי של דייגו ארמנדו מראדונה הארגנטינאי, ימחיש בדיוק למה אני מתכוון.

עד לפני כעשור הזיקה הזו עוד נשמרה. גם כשקבוצות פאר הפסיקו להסתמך על תוצרי קבוצות הנוער שלהן, הן טיפחו כישרונות צעירים שהפכו למזוהים עם המועדון. ע"ע המקרה של ליונל מסי וברצלונה. וזה לא התבטא רק בקשרים שבין המועדון לשחקנים, אלא גם באלה שבין המועדון למסורת. לקהל האוהדים שלו, למקום הפיזי, להיסטוריה.

אבל בשנים האחרונות אפילו מראית העין הזו התפוגגה. קחו לדוגמה את מנצ'סטר סיטי. אלופת אנגליה בשנים האחרונות. עד לשנת 2008, אז היא נקנתה בידי קבוצת משקיעים מאיחוד האמירויות, הקבוצה לא זכתה באליפות מאז 1968, ובשנים שלאחר מכן דשדשה בבינוניות, לרבות טיול בליגה השלישית. אבל אחרי הרכישה, סיטי זכתה כבר בשבע אליפויות אנגליה, חמש מהן בשש העונות האחרונות. אפילו בליגה עם המסורת הכי מפותחת בעולם של כדורגל, הכסף הגדול של אילי הנפט ניצח, ובגדול. בהתאמה, האצטדיון של סיטי במנצ'סטר נקרא - איתיחאד. על שם חברת התעופה הלאומית של אבו דאבי.

במצב עניינים כזה, שבו גם הבימות האירופיות היוקרתיות ביותר כבר ממומנות בכספים זרים, קצת קשה לבוא בטענות לשחקנים עצמם שעוברים לשחק במקום שממנו הכסף מגיע ממילא. ג'ורדן הנדרסון עזב את ליברפול, קבוצה שמתיימרת לשמר סוג של רומנטיקה וזיקה קהילתית, אבל גם היא ממומנת בכסף אמריקאי. לא בדיוק מדינת כדורגל. הענף הזה נפרד כבר מזמן מהנשמה שלו. רק טבעי שייפרד עכשיו גם ממקדשיו.

על הסכין

  • חזרתי השבוע מטיול משפחתי ברומניה היפה. באופן צפוי מאוד לחודש אוגוסט, כל האטרקציות המרכזיות היו מפוצצות באנשים. הפארקים, המדרחובים, שמורות הטבע, הקניונים, כולם הצריכו הצטופפות ועמידה בתור. אבל מה שמאוד סייע בהתמצאות וביכולת להסתדר, היה העובדה שהשפה הכמעט יחידה שנשמעה בתור הייתה עברית.
  • "שומרי המגדלורים" (הוצאת מטר) מאת אמה סטונקס הבריטית הוא ספר מתח מעולה ממש, הנוגע במקרה אמיתי. שלושה שומרים שעבדו במגדלור ימי בסקוטלנד ב־1900 נעלמו כלא היו. סטונקס העתיקה את הסיפור לקורנוול, ולשנת 1972, והספר שלה מסופר מפי השומרים עצמם ובנות הזוג שלהם. כך שהמסתורין מתפזר אט־אט, באופן סוחף ומרתק.
  • "מי את, ארין קרטר?" (נטפליקס) הוא מותחן אנגלי שבמוקד שלו אישה מסתורית שנמלטה עם בתה מאנגליה והשתקעה בברצלונה, רק כדי לגלות - כמקובל בז'אנר - שעברה רודף אחריה. התוצאה דומה להרבה סדרות שכבר ראינו, אבל עושה עבודה מהוקצעת ומותחת מאוד, בייחוד הודות לשחקנית הראשית - אווין אחמד, שוודית ממוצא כורדי.