למנצחים מגיע השלל ואנחנו השתוללנו. לפני מלחמת ששת הימים חשבו ישראלים על השואה. נאצר איים מקהיר; אשכול גמגם ברדיו; בן־גוריון אמר לרבין שהוא מוביל את ישראל לאסון. הניצחון היה כה מהיר ומפתיע, שמחוג מצב הרוח נטה כל הדרך לכיוון השני. אנשים שאמורים היו לדעת טוב יותר ולהתאפק כמנצחים, שפכו דלק על מדורות יוהרה.
אף אחד לא אוהב לגלות שהיה חלק מתקופה אטומה, יהירה ודורסנית בחיי עמו, אבל זה בדיוק מה שקרה לנו. מכיוון שהיינו החטא ובמובנים רבים גם עונשו, נדמה שההיסטוריה התקזזה איתנו. היינו הרשעים וגם הקורבנות; הנבלים והקדושים. לא היה עונש מהיר ואכזרי יותר מעונשנו. חברים שדהרו איתנו במכוניות מהירות בלילות קיץ משכרים ושרו במלוא ריאותיהם, נהרגו טרם שנדם צליל השיר האחרון. ישראל הייתה אימפריה עם תוחלת חיים קצרה ומפלה ידועה מראש. חטפנו אף שידענו, מתוך שאננות מטומטמת של מפקדים ומנהיגים שהאמינו ששוב יתמלא המדבר בנעליים. חיל אוויר ששבה את הדמיון בששת ימים, התעלם מטילי קרקע־אוויר חדשים ואמר דברים כמו סמוך, ויהיה בסדר ותנו להם לתקוף ונהפוך את שדה הקרב לבית קברות.
שש שנים התענגה ישראל על פירותיו של ניצחון גדול ועשתה את שעושים עמים שיכורי ניצחון; ללא חן, ללא סגנון ובשתלטנות של קלגסים. כיסינו את עינינו וצעדנו אל מלכודת הדבש בסמטאות דולצ'ה ויטה. אלה שניסו להזהיר אותנו הושתקו. לסבירות גבוהה לא היה רוב.
זה היה מביך וחסר תקדים. ששת הימים הניבה כמות בלתי סבירה של אלבומי וספרי ניצחון. היו שם ספרי צילומים הרואיים מהמלחמה בעטיפות זמש, מין קטיפה קוצנית בצבעי אדום וירוק. הספר על הצנחנים היה כרוך בזמש אדום, והייתה מוטבעת בו רפליקה כסופה של כנפי צניחה. האלבום הגדול השחור בעל ההתייחסות היותר רצינית למלחמה נחשב מכולם. מו"לים גזרו קופונים, ועיתונאים ארזו קרבות וגיבורים בזריזות לפני שההתלהבות תצטנן.
אין לי מושג מתי ולאן נעלמו הספרים הללו מביתנו. את "המלחמה על ירושלים" של משה נתן שמרתי כמה שנים, כי היה ראוי. הם נעלמו כשאמי מכרה את הבית. בספר "האלופים", עם כיסוי פלסטיק שקוף, נתקלתי שנים לאחר מכן. הדעת נותנת שהספרים נעלמו בהמוניהם אחרי מלחמת יום כיפור. בחורף 1973 הם הפכו לרדיואקטיביים.
מפקדי צה״ל הסתאבו בחלקם והתחככו להנאתם בברנז'ה האזרחית; היו שם טובות הנאה ושירותים מאלמנטים מפוקפקים שלא היו עומדים היום במבחן החוק והטעם הטוב. קצינים בכירים חנו על מדרכות והשאירו את הנהגים שלהם להתייבש בשמש. אפשר היה לגעת בבוז הרושף לחיים תקינים. היו סיגרים ויין מצרפת, פירות הים וכבד אווז, ודירות פנויות למפגשים, תיאומים לכוננות חשק וחדרי מלון דיסקרטיים. חוץ מאורי אבנרי שזינב בהם, מעטים זיהו את התרדמה ההדוניסטית הגדולה. מפקדי צה״ל דפקו את הערבים והגיע להם גוד טיים. גם לנו.
ניגבנו חומוס ב״לידו" ביריחו ואמרנו וואללה, איזה ערבים נחמדים, איך שהם מחייכים ולוקחים את הכסף שלנו כאשר קנינו עפרונות סיניים וסבן־אפ בירושלים העתיקה. פעם אחת בלבד הייתי בסמטאות ירושלים ופעם אחרת עלינו לראות שלג בחרמון. מה שנראה כהתרפסות התהפך עלינו מהר. בזזנו את סיני עד תום (לפי דוח מבקר המדינה שהתפרסם ב־1973); עובדים חדשים בסטייקיות נקראו רפי, יוסי וחיים. לא שמות שנולדו איתם.
חיילים נהרגו במלחמת ההתשה, כאלף ימים. מלחמה שאף אחד אינו מסוגל להגן על הגיונה ועל מחיר הדמים שגבתה; בצד אחד של ישראל שירתו חיילים במעוזים ונהרגו מאש צלפים; צד אחר היה כרך שוקק חיים, סואן ומיוחם עם אזרחים שזללו את החיים. הכל היה ראשוני, טרומי ומבולבל, והניצחון הטריטוריאלי והמורלי של מלחמת ששת הימים היה כה מוחשי ופתייני, שקשה היה להבחין בין היער והעצים.
מדינה שלמה מצצה את לשד החיים הטובים ושיגרה עשרת אלפים לוחמים לשחק רולטה מצרית על קו המים שצמרת צה"ל הייתה חצויה בנוגע ליכולת להגן עליו. הרבה דברים רעים נולדו שם, בתעלת סואץ באלף הימים של מלחמת ההתשה, אבל הם לא הסיטו את האושר ממסלולו. העיתונות שהייתה מגויסת, סיפקה את המילים שהצדיקו את הקזת הדם המתמשכת בתעלה והזינה את הפולחן של אימפריית רשע קטנה שאינה פנויה לתת את הדעת על התוצאה.
בשיהוי המקובל התנגנו כאן הביטלס, הרולינג סטונס וגיבורי וודסטוק; הייתה מוזיקה מכוננת של אריק איינשטיין ושלום חנוך, והשירים גרמו לנו להרגיש בקטנה, שביטלס זה לא רק ליברפול ואפשר להיות מוכשרים בלי מופלאים. חברי ה״עין השלישית" של ז׳אק קתמור הקימו קומונה חקיינית, והכל נורא הרגיז וזעזע את הממסד הזקן, אבל לא באמת.
גם הממסד הזקן התגנב לראות את "הטנגו האחרון בפריז" ו"הזלילה הגדולה" והשתתף בדיון על עירוב חמאה עם בשר; אל פאצ'ינו היה סרפיקו, אליוט גולד שיחק את פיליפ מארלו, קריס קריסטופרסון וג'יימס קובורן היו "פט גארט ובילי הנער", ואפילו בוב דילן התגנב לסרט כחנווני משליך סכינים. הלל אברמוב וגדי ברכוז פתחו חנות תקליטים במרתף קטן בבן יהודה, ומכרו אלבומים בהדפסות חוץ עם עטיפות קרטון עמידות ובלי כיתובים מביכים בעברית. פנינה רוזנבלום הלכה למגזין "oui״, ירחון מבית "פלייבוי", הצטלמה בעירום וקראה לעצמה החיילת רוזי. ב־1971 איתרו צלמי "פלייבוי" כמה ישראליות שניאותו להצטלם בעירום. המודעות בעיתונים היו נועזות יותר מהמודעות היום. מחשופים רבים נראו שם ולא מעט מכנסיים פרומים. נראינו מצחיקים עם פאות לחיים ארוכות, שיער מגוהץ, מכנסיים מתרחבים ונעלי עקב גבוהות.
חוץ ממכתב השמיניסטים, ״מלכת אמבטיה" וכמה בתי תה עם פופים על הרצפה ושטיחים על הקירות, קשה להגיד שקם בישראל גרעין שמאל קשה שהלך והתפלג במהירות המתבקשת מנטל סיפוחם של השטחים והפלסטינים. הקולות הבודדים שהתריעו נגד המנטליות והזחיחות, נסחפו ברוח שבה עפה ישראל על עצמה. גולדה מאיר, שכעת מנסים לשפץ את תדמיתה, לא ראתה פלסטינים ולא הכירה "פנתרים".
ב־1972 חשף השב״כ רשת ריגול יהודית־ערבית שפעלה למען סוריה ותרמה לדמוניזציה של השמאל. 1972 הייתה שנת יקיצה אכזרית מתחושת האדנותיות והבוז ליריב, אבל עדיין היה קשה לדרוש מאומה צעירה, שיכורת ניצחון, נרעשת ומבולבלת, לעשות סדר בתוהו ובוהו גדול שבו התערבבו עיקר וטפל, כסף וכוח, שררה וטובות הנאה. רק ממרחק הזמן אפשר היה להציג את השאלות הקשות. שש שנות האימפריה התאפיינו בחירשות קולקטיבית, מההנהגה ומטה. ככל שחלף הזמן ואמ״ן הבטיח והצליח להוכיח כי הליצן סאדאת אינו מסוגל לכפות עלינו עוד סיבוב לחימה, כך התפנו העשירים החדשים וחבריהם האלופים המוצלחים להתענג על מנעמי החיים.
1972 הייתה שנה שבה שילמה ישראל מחיר דמים כבד על אחיזתה היהירה והעקשנית בשטחים הכבושים. זרועות פת"ח פגעו בנו כמעט בכל מקום. עזה, הטבח בלוד, פיגועים, טבח הספורטאים במינכן ובעקבותיו ההחלטה לחסל את מנהיגי "ספטמבר השחור". קבלנים התעשרו מבניית ימית ויישובים בשטחים; יבואנים עבדו שעות נוספות כדי לעמוד בביקוש הגואה; נתיני האימפריה החדשה נהנו מעבודה זולה, הצמרת הלכה והסתאבה והתגלו בה פרשיות של הונאה, שוחד וגניבה. משה דיין שדד עתיקות, בצה״ל הנהיגו ארוחות שחיתות, ורחבעם זאבי הביא אריות למצודת "כפיר". המעטים שעמדו מנגד והזהירו מפני האשליה נאשמו, כרגיל, בתבוסתנות. צה״ל פשט בלבנון בכפר עינתא, וגיורא נוימן היה סרבן הגיוס הראשון שמחה על חובת השירות בשטחים הכבושים.
מס הכנסה התלבש על המתעשרים החדשים. יחידת הקומנדו הקדמית של ישראל באותם ימים הייתה כוח הפשיטה של מס הכנסה. האוויר היה כה רווי בניחוח המשכר של שחיתות, שהיה קשה שלא לפשוט על החשודים ולנסות להרשיע אותם. עם ישראל הביט בהשתאות גדולה בשכבת העשירים שהלכה והתרחבה, השתאות מהולה בקנאה ובוז. ההתנפלות על ישראלים שנחשדו בשחיתות, הייתה לרוב חוקית ומסודרת, אבל לעתים הקזת דם פולחנית. האובייקטים נלכדו, נאסרו, ניירותיהם הוחרמו, מבוכתם זכתה לכיסוי פומבי רחב ומכפיש, והעם אשר על הטריבונות געה באושר.
בוקר אחד, בחודש מאי 1972, פשטו חוקרי מס הכנסה עם שחר על דירותיהם ומשרדיהם של מוטי פרידמן, מנכ״ל נתיבי נפט, האחים שפיגל, קבלנים, ופוקה הירש, פלייבוי מזדקן ולא מזיק שהאכיל והשקה את תל אביב שנים רבות ולימד אותה את כל מה שידע על החיים הטובים. הירש, זקן כסוף שיער וצדעיים שנהג ללבוש חלוקי משי נוחים ולפתוח שולחן ועליו שרימפס, שמפניה צרפתית וכבד אווז, לא איים על קיומה של ישראל בשום צורה, אבל עדיין נחשב הישג עסיסי של מס הכנסה.
חוץ מהעובדה כי החישה את מותו, נועדה הפשיטה עליו להראות כי בישראל המתעשרת והפוסט־סוציאליסטית של תחילת שנות ה־70, איש אינו מוגן מידו הארוכה של החוק. חוקרי מס הכנסה מצאו את הירש חסר הכרה במיטה גדולה עם עמנואלה, גרמנייה בת 20. מה שהזיק והיה מסוכן באמת - עד אותו רגע מתועד בעיצומה של מלחמת יום כיפור שבו דיבר דיין על חורבן בית שלישי - היה הסתאבותה המסוכנת של צמרת צה״ל וסגנון החיים המושחת והפרוץ שקיימה.
כשאלי רונן הסכים לדבר איתי לפני 30 שנה והסגיר את רשימת אנשי הצבא שסעדו על שולחנו ועל שולחן אחיו ג׳קי ב״אצל רונן״ שבכיכר מלכי ישראל 5 בתל אביב, נדמה היה בתחילה שאלופי צה״ל אהבו פינוקים ואוכל טוב. עזר ויצמן, מוטי הוד, אברהם בוצר, זאב אלמוג, אברשה טמיר, שמואל גורודיש, רחבעם זאבי, אריק שרון, אברהם יפה, דוד אלעזר, שלמה להט, יקותיאל אדם, אברהם אורלי ומוטה גור - אלה השמות שרונן שלף בנשימה ראשונה. בהמשך הוא נזכר באחרים.
המסעדה נפתחה ב־1966 ואחרי המלחמה אימצו האחים רונן את שייטת 13 וטייסת קרב אחת אימוץ רשמי. מה אומר אימוץ רשמי במונחים כלכליים? קשה היה להבין מרונן שלא היה לו עניין לתרום להשמצתו של אף אחד. לאמץ, הוא אמר, משמעו לשתות, לאכול וליהנות מהכיף של העורף. דוגמה? אחרי הפעולה על האי גרין הוזמנו המשתתפים בפיקוד שאול זיו, לערב על חשבון הבית, לאות הוקרה. רונן היה חבר מרכז רפ״י ואיש של משה דיין, שהיה שר הביטחון. מי שחושב שאלופי צה״ל לא עסקו בפוליטיקה אצל רונן, אינו יודע מה הוא סח. הכל קרה ברוח מצ׳ואיסטית טובה ובהרבה זחיחות דעת.
יום אחד הגיע גנדי ברכבו הצבאי היישר ממרדף בבקעה, חנה על המדרכה, השאיר את הנהג במכונית עם מכשיר הקשר פתוח ומברבר והתיישב לאכול. ג׳יפ משטרה שעבר במקום התעלם מצבע החאקי ורצה לגרור את המכונית. גנדי התרה בשוטרים שלא יעזו לגרור את המכונית, ואלה נבהלו והתקשרו לניצב קונפורטי, מפקד המחוז. הנהג ברכב או גנדי עצמו? שאל מפקד המחוז. איכשהו נשלף אקדח, והאגדה מספרת כי נורתה ירייה באוויר; מכיוון הצבא, כמובן. השוטרים השאירו את הפלימות על המדרכה. אותו שבוע הוגשה שאילתה בכנסת בנושא, אבל לא יותר מכך. אלי רונן לא זוכר את הפרטים; באותו רגע הוא הכין צ׳יפס.
עזר ויצמן שתה בוז׳ולה שמפקד חיל האוויר הצרפתי שלח לו אישית; כאשר משה דיין נקבר וכמעט מת בהתמוטטות חפירה ארכיאולוגית לא חוקית ושכב בבית החולים תל השומר, התייצבו אצלו יום־יום עם סטייק אנטרקוט או עם הדג שאהב; אריק שרון אהב לאכול כבד; דדו אהב פירות ים; כולם השאירו את הנהגים בחוץ בדאבל פרקינג וישבו שעות על אלכוהול, אוכל וסיגרים. נשפך שם הרבה יין רומני, לובסטרים הגיעו באופן קבוע משארם, המטבח היה צרפתי כאילו, ונשים יפות הסתובבו בין השולחנות. על עניינים דיסקרטיים של הגוף והלב הגנו בגבורה.
היחסים בין המארחים לאורחים התפתחו ועברו לעתים למסיבות אינטימיות בבתים פרטיים. חיבורים מוזרים במקצת חוברו אז; אלופי צה״ל הכירו את בצלאל מזרחי ואת מנטש, פתחו שולחן, החליפו דעות. הצנחנים היו הפייבוריטים של רבים, וצהריים אחד אכלו ארול והחבר׳ה שלו מהצנחנים ארוחה טובה במיוחד ותהו מדוע סוחר ידוע מהשוק הסיטונאי שולח להם אוכל מהמטבח וגם בקבוק שיבאס ריגל. כאשר שאלו אותו, ענה להם הסוחר כי בנו עומד להתגייס לצבא והוא מלא הערכה לידיים הגבריות שבנו עומד ליפול אליהן.
מי שילם על החגיגה המפוארת הזאת? מי הגיש חשבון לפירעון? מי ניהל רשימה מסודרת שאחר כך נמחקה ורשימה חדשה ומיותרת נפתחה במקומה? למי אכפת? האלופים היו גיבורי מלחמת ששת הימים. לא היו אז גיבורים בשר ודם אחרים. החגיגה החלה כחגיגת הוקרה על הניצחון הנפלא ונמשכה לחגיגה דקדנטית של הוללים שגבולותיהם היטשטשו והכרתם התערפלה. הנהגים נהגו, והקצינים הצדיעו בשרביטיהם ליופי הנשי. מצבם הנפשי של הקצינים - תנו לנו, מגיע לנו - היה חלק מהכרסום הקשה שפגע במרקם עדין של מדינה שטרם הגדירה לעצמה נורמות של שלטון וכבר מיהרה לשבור אותן.
בערב יום כיפור היה המטכ״ל ריק. גולדה נסעה לאינטרנציונל הסוציאליסטי באירופה. לא חובה לאומית בתזמון המסוים ההוא. ראש המוסד צבי זמיר נסע לשמוע מידע מודיעיני מאשרף מרוואן המצרי באירופה, אבל העברת האזהרה התמהמה, וראש אמ״ן אלי זעירא דבק בטמטום של "סבירות נמוכה". את הפתעתם של הגופים המודיעיניים ושל צה״ל אפשר להבין רק על רקע ההפתעה הקשה, המהממת והמצמיתה של האזרח הפשוט. אותו אזרח - שש השנים הקודמות שכנעו אותו כי בארץ ישראל קם גזע של ענקים שידביר כל אויב ויאיים על שלמותו עד כדי כך שלא יעז לצאת מהמחפורות שלו.
מי שכבר עמד על דעתו ב־6 באוקטובר 1973, מוזמן לחזור ולשאול את עצמו מה בדיוק הרגיש כאשר מצא בבוקר שבת כי הרחובות מוצפים מכוניות ובתי הכנסת מתרוקנים. זו הייתה הרגילה שלי זה חצי שנה, והייתי נרעש ואובד עצות, הוריי היו בחו"ל, עמדתי בפתח ביתי עד שדחקה בי שכנה פעלתנית להיכנס למכוניתה כדי שתסיע אותי לתחנת הרכבת בארלוזורוב ששם התכנסו היחידות שהיו בחופשה. הנסיעה לתחנת רכבת צפון בארלוזורוב הייתה בהולה ומבלבלת, עם תחושה חלולה בבטן כאשר נשמעה צפירת האזעקה של שתיים בצהריים. אני זוכר משהו שאמר מישהו מהגרעין שלנו. באותו רגע שנאתי אותו על האמירה ההיא, אבל הוא צדק. הוא אמר: אני לא יודע לאן הולכים ומה מחכה לנו - אבל זה מגיע לנו.