לפני מותו בגיל 95 נתן לי סבא משה צילום של שומרים יהודים בגליל שמצא בקופסה. סבי, שהיה טווס מצ'ואיסטי לא קטן, הצביע על אחד הצעירים חבושי הכובע ועזי המבט עם נשק בידו בצילום, חייך את חיוכו הממזרי ואמר: "זה אני". סימנתי עיגול סביבו בעיפרון דק כדי לא לפגוע באיכותו הנפלאה של הצילום, כדי שאזכור מיהו, אלא שברבות השנים והנדודים נמחק הסימון. אני עדיין מזהה אותו אף שחלפו שנים רבות ממותו, ולבי יוצא אל הצעיר שבדרך כלל נשמר מלקלוע את עצמו אל לב הלוחמנות הישראלית.
סבא, שהשתקע בשכונת בורוכוב בגבעתיים והיה ממקימי 22 הבתים הראשונים בה, היה אדם קשה וגם מיזנתרופ לעילא. כנראה שתכונות אופי גנטיות מדלגות דור; אבי היה אוהב אדם קלאסי. מי שיעיין בדברי ימי השכונה הכרוכים בספרים עבי כרס, ייתקל באחד, מ. מאיברג, שיבוש שמו, שנהג לקום באסיפות חברים בשכונה ולהתלונן מרה על חובתו לשלם את המסים הקולקטיביים של הצרכנייה. הוא היה עושה צרות מקצועי וגם עקשן כפרד.
עם הצילום מונח על המיטה לידו, סיפר סבי על הקרבות עם ערביי הגליל, שהיו אז בעיצומה של הצקה מתמשכת למתיישבים היהודים ולהפך. כאשר שאלתי אותו כיצד הפך אופה צעיר לאמיליאנו זאפטה גלילי, חייך סבא ואמר שגיסו, דוד יזרעאלי, אחי רעייתו־סבתי חנה, לחץ עליו. כולם בגליל ובעמק הכירו את דוד יזרעאלי. גם הוא חלק מהביוגרפיה שלי.
אני מספר את זה משום שאני יותר סבי מאבי, אבל שנים לאחר מכן, בקצה השני של העולם, רציתי לעזור לאבי בתמיכתו הכלכלית בי בלימודיי ופניתי לקונסוליה הישראלית בסן פרנסיסקו לחפש עבודה כמאבטח. הקונסוליה שכנה ברחוב מונטגומרי בדאון טאון, בקומה העליונה של בניין משרדים טיפוסי. דלת פלדה. מצלמה בלובי. זכוכית משוריינת ושומר צעיר עם ז'קט כחול. הישראליות המבוצרת במיטבה.
ישבתי עם הקב"ט המקומי, גבר נחמד, לבן שיער ונעים הליכות. הוא ביקש ממני למלא את הטפסים הרלוונטיים וגם שאל אותי כמה שאלות גישוש. אני מניח שזאת אומנות שלומדים בשב"כ, כי זיהיתי היגיון מנחה מאחורי שאלותיו. לא דיברנו על איזו מוזיקה אני אוהב.
זה היה שנתיים אחרי מלחמת יום כיפור, ימים שבהם נדרשו סטודנטים ישראלים בעולם ומהגרים בכלל, להירשם בקונסוליה, לשמור על קשר, לדווח על שינוי בכתובתם, להיות בקשר עם יחידת המילואים שלהם ולהתייצב בקונסוליה בזמנים קצובים; היום זה לא היה עובד; שרירי הישבן הקולקטיבי אינם קפוצים כל כך. הבנתי שהחובה הקיומית הזאת באה עם הישראליות. ישראל 1975 הייתה מדינה עגומה, פצועה ושבוזה.
נתתי לקב"ט את תעודת השחרור שלי מצה"ל. סיפרתי לו לבקשתו את הרקע שלי. לא נפלתי מהכיסא כאשר הוא גהר אל הנייר שלפניו ושרבט מאחורי כף יד מגוננת, "יד חנה", שם הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בישראל שבו שירתנו בנח"ל. כמה קומוניסטי? החברים הוותיקים כעסו על כל העולם ואחותו וב־1953 היה פילוג אלים, כולל מכות ופצועים בחדר האוכל נגד הפלג של משה סנה.
הקומוניסטים נשארו בקיבוץ והוטל עליהם חרם חסר תקדים בתנועה הקיבוצית. מותר היה להם להחזיק רכוש פרטי וטלוויזיה בחדרים; פעם בשבוע הגיע הטנדר של "מזרע" והחברים קנו שינקן ובייקון. הקיבוץ התאייד עם נפילת הקומוניזם בערך, והיום ניצבת שם שכונת וילות פרברית וגם חילקו דיבידנדים נאים לחברים. אנחנו, שעברנו שם, נותרנו עם סטיגמה שהתפוגגה במרוצת השנים.
הבהרתי שכמאבטח אגן על הקונסוליה עד נשמת אפי האחרונה. הסברתי שהג'וב נוח מבחינת שעותיי כסטודנט. אני הייתי זקוק לכסף, והקונסוליה הייתה זקוקה לכוח אדם. קצת הופתעתי כאשר הקב"ט ביקש ממני לחתום על טופס המאשר לשב"כ לתחקר את בני משפחתי, חברים ושכנים כדי להרכיב פרופיל אמין ומקיף שלי. כסטודנטים היינו נגועים באמריקאיות המודרנית של שנות ה־70 המפוכחות והמרירות פוליטית, שנה אחרי ווטרגייט, וזה לא היה ברור מאליו כלל לאשר כלאחר יד תחקיר פולשני כזה.
לא אני מחליט, אמר הקב"ט, כמקובל במדינה שבה נהוג תמיד להעביר את האחריות למעלה או לאחור, את התחקיר הסופי והמכריע היה עליי לעבור בתל אביב בעת ביקורי הראשון בארץ. אז עדיין אמרו "בארץ", כאילו שזה השימוש המילולי התקני והטבעי בעולם ולא המצאה ישראלית. ממש במקרה, עמדתי לנסוע לבקר את הוריי.
טיסה מסן פרנסיסקו לתל אביב ארכה 18 שעות עם חניית ביניים. היא הייתה מפרכת אפילו לאנשים צעירים, ובמהלכה היה לך זמן להרהר במגוון גדול של נושאים או לכתוב רומן. 35 אלף רגל היה גובה לגיטימי לחשוב ממנו על יד חנה. הגענו לקיבוץ הקומוניסטי היחיד בארץ לא רק בגלל פוליטיקה, אלא גם משום שרצינו להיות שונים. זה עבד.
בצבא חששו מאיתנו ושנאו אותנו. לכל מקום שאליו הגענו במסלול הנח"ל נלקחנו מיד לשיחת מפקד שהבהיר לנו שהוא שם עלינו עין לפני שהגענו ודיר באלקום. מדי פעם התלקחה בעיה שגרמה לאבי להתייעץ עם גיסו, קצין פרקליטות ראשי, שיעריך את מידת הנזק העתידי לבנו יקירו. מקובל היה לדבר אז על "כתם לכל החיים" ועל תיקי שירות מסתוריים המלווים אותנו.
המקום שבו לא סבלו אותנו באמת היה יד חנה. לא היינו חומר של קומוניסטים מצולקים וקשי יום במציאות ישראלית. עבדתי עם אליעזר פיילר "שומרניק" באבוקדו. הוא היה קומוניסט שואג, מנהל מטע קפדן ויסודי שלימד אותי על אומנות הזן של אבוקדו. אחרי כמה חודשים יחד המליץ לי "שומרניק" ללכת ללמוד אחרי הצבא; לא הייתי בעיניו חומר של הגשמה חלוצית.
הראיון עם השב"כ נקבע בזכריה, רחוב קטן ויפה בצפון תל אביב. הכניסה אליו מסוף דיזנגוף ואחרי מאות מטרים ספורים הוא נשפך לירמיהו. 20 שנה לאחר מכן, היה לי משרד בקומת מרתף בבניין שהיה צמוד לדירת המפגש. בבדיקה שגרתית של המרתף התגלה בו גז ראדון מסוכן לבריאות ונאלצנו לפנות את המשרד בבהילות. הרחוב היה נאחס גדול אף על פי שמולו היה העוף בגריל הטוב בעיר וממש ליד נפתחה המסעדה המקסיקנית הראשונה בתל אביב.
ישבנו בדירת קרקע עם תריסים מוגפים שהותירו חרכים צרים בלבד לאור יום חיוור. בחדר היה ריהוט עץ אלמנטרי ולא נוח במפגיע, או כך היה נדמה לי. שולחן קטן ושלושה כיסאות זקורי גב קשה. המראיינים נראו כשני פונקציונרים ישראלים טיפוסיים, בחולצות עם שרוולים קצרים. מנורת שולחן התחפשה כלא מאירה עליי. ידיי רעדו מהתרגשות. בגלל התאורה, לא הייתי יכול לזהות אותם ברחוב אילו נתקלתי בהם שעה אחרי הראיון.
אחרי שאלות ספורות לתפארת המליצה וההלצה, דילגו החוקרים לעיקר. הם היו מצוידים בכל המידע הרלוונטי. נימוסי שולחן לא היו אותו יום. זה היה מפגש קשה עם בעלי הבית. "ראה, מיברג", אמרו לי השניים שלא הזדהו בשמם, "יש לנו שאלה אחת בלבד". "בבקשה", אמרתי. "מה עשית בקיבוץ יד חנה?" השאלה הזכירה לי את השיר והסרט "המסעדה של אליס", שבה משליכים ארלו גאתרי וחבריו אשפה במזבלה העירונית בחג ההודיה בניגוד לחוק והשוטר אובי תופס אותם.
"הצטרפתי לגרעין פרטי של חברים", עניתי, "שהיה מיועד ליד חנה". "ידעת שזה קיבוץ קומוניסטי?" "ידעתי שיד חנה היה קיבוץ קומוניסטי. שחבריו הגיעו לפת לחם. שאף תנועה קיבוצית לא הייתה מוכנה לתמוך בו. שהוא הוקם על ידי ניצולי שואה מהונגריה ונקרא על שמה של חנה סנש. אנחנו היינו הגרעין הראשון אחרי זמן רב שהצבא הרשה לו ללכת ליד חנה".
"אהה", הם אמרו. "והקיבוץ משקף את דעותיך? אתה קומוניסט?" "לא שזה עניין של מישהו", אמרתי, "אבל אני לא קומוניסט". "זה לא מה שאומרים לנו חבריך לשעבר ברמת חן". לא היה לי מה לומר. אלה שנקראו חבריי ברמת חן היו מוכנים באותם ימים להגיד עליי דברים גרועים יותר מקומוניסט. "אז זהו?", שאלתי. "נהיה בקשר".
המתנתי חודשיים. משלא התקבלה תשובה מהקונסוליה, פניתי לקב"ט. הוא הסביר לי בנימוס שהמשרה התמלאה בינתיים ותודה. העלבון היה צורב. המשרה התמלאה משום שלא עברתי את התחקיר הביטחוני. גרוע מזאת, אבי מעולם לא נעלב וזעם יותר. סבי מגן הגליל ואבי שהתגייס לצבא הבריטי בן 17 ולא החמיץ אף מלחמה, היו אמורים לאזן את נטיותיי הקומוניסטיות; לא הקמתי רשת ריגול ולא נפגשתי עם סוכנים זרים.
בנחישות שאפיינה אותו כאשר יצא להגן על ילדיו, מצא אבי את דרכו לרכז הביטחון של השב"כ בצפון אמריקה שהיה קרוב משפחה של חבר. הרכז עשה עצמו מברר והמליץ לאבי לרדת מזה. אבי התעקש, והרכז אמר משהו לא מחייב שנשמע כמו שבשב"כ החליטו שאני בקטגוריה שהייתה ידועה בכינוי "סיכון ביטחוני", או משהו דומה.
יחסית ל"סיכון ביטחוני" או איך שזה נקרא בשב"כית, הייתי נער ביטחוניסט לעילא. לא נעים לחשוף את הסטייה, אבל בחידון הצנחנים בבליך הגעתי למקום השלישי. הפרס שלי היה ספרו של מיכאל בר־זהר "ספר הצנחנים", שאותו נתן לי מח"ט הצנחנים חקה חופי. השאלה שהכשילה אותי הייתה באיזו פעולת תגמול לקתה יחידתו של רפול בשלשול קולקטיבי. את שאר התשובות ידעתי.
שנים נוספות חלפו ויוסי גנוסר מהשב"כ הפך לחבר טוב. עדות נוספת, מן הסתם, לפכפוך מי המעמקים הביטחוניסטים שזרמו מתחת לחזות השמאלנית. האמת שגנוסר היה שמאלן יותר ממתחזים רבים במילייה הרעוע שלנו. הוא נתן לי את הכותרת לראיון איתו ב"חדשות" ב־1988: "יוסי גנוסר מוכן לדבר עם אש"ף".
באחת מפגישותינו הזכרתי דרך אגב את סיווגי הביטחוני הנמוך. גנוסר רתח. מי שהכיר אותו לא רצה להיות בסביבתו כאשר גנוסר רתח. "אתם השמאלנים!", צרח עליי, "מה אתה מזיין את השכל! אין דבר כזה סיכון ביטחוני. מאיפה אתה מקריץ את זה". ביקשתי ממנו שבמקום לכעוס שיבדוק בתיקייה בשירות.
"איזה תיקייה, חולה נפש, איזה תיקייה בראשך? אתה חושב שלמישהו יש ראש להתעסק עם כמה מאות ילדים שהצביעו של"י? הדבר הראשון שעשה יעקב פרי כראש שב"כ", אמר יוסי, "היה לחסל את כל המנהגים הסובייטיים האלה ולגרוע את כל התיקים". "נדמה לי שאני שומע דיסוננס קוגניטיבי?", שאלתי.
יוסי התחמם ובדק. הוא לא היה מתנצל טבעי, אבל הוא חזר חפוי ראש. "נו?", שאלתי. "אוקיי", הוא אמר. "היה משהו. לא הופעת בתיקים ליד מאיר הר ציון. אבל לא ברור לי מה עשית". את הפרטים המלאים הוא לא סיפר לי. היו לו גבולות.
בסוף - כמו בסיפור טוב - שמעתי על המפגש בין יד חנה וגנוסר: כאשר היה רכז בגדה, נפגש לילה אחד עם שטינקר בשדות הכותנה של יד חנה. עודו מפטפט עם השטינקר, שמע גנוסר אישה זועקת לעזרה. הוא שלף את הברטה ורץ לכיוון הצעקות, שם מצא שני ערבים מנסים לאנוס חברת משק צעירה מיד חנה. מישהי שהכרתי. גנוסר הניס אותם, הכניס את הצעירה המבועתת לרכבו והסיע אותה הביתה שם דאג שיטפלו בה. כמה ימים לאחר מכן שב גנוסר ליד חנה כדי לדרוש בשלומה. זה היה גימ"ל האיום. כך שיד חנה לא היה זר לו.
אהבתי להסתובב איתו בתל אביב של מעלה, נדחק איתו בין השולחנות הצפופים במסעדות שמדרך הטבע היו מאוישות במיטב בולסי הסושי. אנשים הפסיקו להגיד לי שלום כי חברי היה יוסי גנוסר ובגלל הדברים האמיתיים והשקריים שסיפרו עליו. נהניתי מכל רגע.
חלפו שנים נוספות וגנוסר החליט לספר את חלקו בפרשת 300 ואת סיפור חייו. לכתוב הוא לא רצה, אז הוא ביקש ממני לכתוב עבורו. הוא לקח משרד בתל אביב, בבן יהודה, 100 מטר מסמטת זכריה. אלוהים יודע מה לשב"כ ולעילית הנדל"ן בצפון העיר. ישבנו שם שלוש פעמים בשבוע וראיינתי אותו. כדי לספר את הסיפור כולו, היה עליו להביא אותי, הסיכון הביטחוני, בסוד פרשות כמוסות של השב"כ.
שמעתי ממנו מה שלא שמעה סוכנת קג"ב על הים. שטינקרים מתים. ערבים בוגדים. פקודות בלתי חוקיות בעליל. ראובן חזק. פלג רדי. רפי מלכא. אברום שלום. יצחק זמיר. יצחק שמיר. הנשיא הרצוג. החנינה. אהוד יתום. קתות רובים. עמודים על עמודים של סטנוגרמות. כל זה היה בידי.
החומר נשאר ברשותי שנים רבות והעלה אבק. גנוסר חלה בסרטן. נלחם כאריה בקרב גבורה אחרון עד שהוכרע. עשר שנים אחרי מותו התיישבתי במיין וכתבתי ביוגרפיה שלו. "צד גימ"ל" קראתי לו. בכירי שב"כ שיתפו איתי פעולה. יש שם הסיפור שלא סופר, או לפחות גרסה שלו, של קו 300 בכלל ונורמות ההריגה והשקר של השב"כ.
כבודי אינו מונח על כף מאזניים לאומניים. לא יכול להיות לי אכפת פחות ממה חושבת עליי ישראל הרשמית ומי מנתיניה הלא רשמיים שקורא לי עוכר ישראל. כאב לי על אבי שנתן, נתן ונתן עוד, שנאלץ לחיות עם הקביעה בענייני.
כשהיגרתי לאמריקה, קראו לזה ירידה; לאנשים יש ביקורת טבעית על מי שמפנים להם את גבם. הזמן שחלף ריכך ומיתן את הדיון; היום מדברים על רילוקיישן, מונח שעבר ניקוי יבש, נטול אפולוגטיקה ורב־היגיון. כשאומרים רילוקיישן באנגלית, אף אחד לא מרגיש שמשאירים אותו מאחור. זה מונח יצירתי שאין לו הקשרים שליליים. אנחנו ברילוקיישן. יש לזה צליל מכוון.
מי שנחשבו פעם נפולת של נמושות הם היום ישראלים שהגיעו למסקנה מתבקשת עם שינוי צביונה הדרמטי של המולדת. ישראל נעשתה כה קשה, מפולגת, עוינת ומטורללת כללית, שזה לגיטימי למצוא לה תחליף, אפילו זמני. To relocate. ישראלים נורמטיביים ולאו דווקא קומוניסטים, מחפשים את עתידם מעבר לים. כמו שאני חיפשתי אבל בחסות מטרייה אווירית יעילה; מין כיפת ברזל אידיאולוגית שמסוככת עליהם. סביר להניח שבניגוד להוריי, ששלחו לי עם צאתו את האלבום הכפול של אריק איינשטיין עם "יושב בסן פרנסיסקו על המים" כדי למרוט את נימי מצפוני, זה כבר לא יקרה. ישבתי על המים והאזנתי לחתיכת תבור וחתיכת כנרת ולגעגוע של איינשטיין וחשבתי, תעשה לי טובה, יה אללה שלך.
ויד חנה? מעשה שטן. הקיבוץ הקטן הזה, השמאלני והנידח שמנה פחות מ־50 חברים בלבד במלחמת יום כיפור - שכל שניים מהם. השניים הללו, הקבורים בפאתי מטע הבננות ושאותם ליווינו בדרכם האחרונה ביום חורפי גשום באוקטובר 1973, הם יותר, סטטיסטית לפחות, מקיבוץ גדול או שכונה ששילמו מחיר דמים כבד.