"עוד מעט סתיו", הוא לוחש לעצמו, עת רוח חרישית של שעת בוקר מוקדמת מעבירה רטט שמתגלגל לו במורד חוט השדרה - מהעורף ועד לאגן, שמגיב בטלטול קטן. בלתי נראה.
הוא אוהב לשים את האצבע על הבוקר הראשון של הסתיו, אף שמיד מתנגן בראשו אותו שיר היתולי על “ביום הראשון של הסתיו", ששרה עלמה זק באחת העונות הראשונות של “ארץ נהדרת" - והוא כועס על האסוציאציה שהפרה בגסות שכזאת הרהור על היחסים שבין הטבע לנפש האדם ושתלה במקומו את הלחן ההוא, שעכשיו מתנגן בראשו כזמזום מעצבן של חרק מעופף.
למרות רמז ראשון לחילופי העונות, הוא מדשדש אחריה במדי הקיץ שלו: מכנסי טרנינג גזורים שחוטים משתלשלים משוליהם, כפכפים מגומי רך וחולצת טריקו ורודה שהיא הביאה לו פעם, עם כיס קטן נחמד בצד השמאלי בחזיתה. לרוע המזל, נפערו חורים בשני צדדיה, מה שמיד הוריד אותה מדרגת “חולצה לגיטימית ליום נטול פגישות" לדרגת “חולצה שאפשר ללכת איתה לחדר הכושר" - ומשם הדרך ל"רק לטיולים עם הכלבה בשש בבוקר" הייתה כבר קצרה, כמו זו שתוביל ממנה למעמד של “לשאול את העוזרת אם היא צריכה מטלית לפני שזורקים לפח".
היא נברה בערימה של גזם, הבעת רצינות תהומית נסוכה על פניה הכלביות, היפות בעיניו כל כך. לעולם לא יבין את מדיניות ההרחה שלה, חשב. מילא שלולית של שתן שיבשה על המדרכה, שכמוה כאי־מייל מקולגה, אבל מה לה ולערימת הזרדים הזאת?
“בואי, בואי כבר", משך פעמיים ברצועה שהצטלצלה לה עם הדסקית בצורת הלב שתלויה על הקולר, שעליה חקוקים שמה ומספרי הטלפון שלו ושל המבוגרת האחראית שבידיה הפקיד את חייו, עם כל יום שחולף עוד קצת.
“את יודעת שכואב לי הגב כשאני מתעכב בעלייה" - התלונן במחשבותיו בפני הכלבה, והיא בשלה. כנענית. מאז מלאו לו 40, לפני כמעט 14 שנה, החל הקרב בין החוליה השלישית בגבו לשעת השינה השישית: תנו לו לעצום עיניים בלילה למשך חמש שעות - והוא מזנק מהמיטה כאתלט צעיר. תנו לו להימרח בה למשך שעה נוספת - וקיבלתם מועמד לעונה הבאה של "איירונסייד"! ומיד הוא משתומם על הדימוי הזקן־מדי, אפילו בשביל גבר בגילו.
אבל אז הוא נזכר שתמיד היה כך, עוד כשהיה ילד מבוגר מכפי גילו. מתי הפך מילד כמו־בוגר לאינפנטיל מוחלט - הוא לא יכול לשים את האצבע על הנקודה המדויקת, מה שלא כן לגבי כאב הגב שלו, שאליו הוא שולח את היד שלא אוחזת ברצועה ומעסה חזק־חזק בבוהן, מה שמביא להקלה, אבל רק כל עוד נמשכת התנועה.
“ארול ארול". את שתי המילים האחרונות, האסוציאטיביות, שהן בעצם מילה אחת, כשם האנטי־גיבור של מאיר אריאל, הוא שר בקול - אומנם חרישי אבל לא פנימי, כי מחשבות שהולחנו מותר לזמזם ברחוב מבלי להיחשב לתמהוני, אם לא למשוגע גמור.
היא מזעימה פנים כלפי זאב מעורב במדרכה הנגדית. “די כבר, ששש... טובה שלי", הוא ספק־נוזף ספק־מתחנן שתחדל, ומושך אותה הלאה, כי בירידה פחות כואב.
שנה מוזרה עברה עליו, הוא חושב. איך יצא בשנה שעברה למסע קצר בקוניאק שבצרפת ואחר כך לניו יורק, איך נבטה בו החלטה שהתכחש לה בתחילה, איך היה לו כל כך טוב וכל כך רע - ואיך אחרי חבלי לידה ארוכים החליט להתמכר אליה, ומאז טוב לו, אפילו בימים שבהם טוב מעט פחות.
החיים הם רכבת הרים, הוא מוצא סוף־סוף דימוי בנאלי שיאה למסע של בוקר, בכפכפים, טרנינג גזור וחולצת טריקו מחוררת ומהוהה - ומיד נזכר בחבר, שפעם במהלך שיחת שיכורים אמר למישהי שחשקה בו, שהוא מבטיח לה שסקס איתו יהיה כמו לעלות על רכבת הרים: זה יהיה קצר מדי ובסוף היא תרצה להקיא... ולא יכול שלא לצחוק בקול רם, צחקוק שאותו הוא ממהר להסוות בשיעול מעושה: רק זה חסר לו - שאחד השכנים יראה אותו צוחק לעצמו ברחוב.
ובכל זאת, הצחוק הזה מעיר בו משהו שמח, והמלנכוליה מתחלפת בחיוך כשהוא נזכר בה, ספונה עכשיו במיטתם, מכוסה עד למעל ראשה בגלל המזגן שהוא כופה עליה מדי לילה. קופא עליה מדי לילה. “חבל שהיום לא יום שישי", הוא מהרהר, שאז הייתה מקיצה אליו בחיוך ילדותי, הגם שהיא מבוגרת ממנו במעט במניין השנים והרבה יותר מכך במניין החיים. הייתה מתעוררת אליו ואל טיול קצרצר של בוקר לבית הקפה השכונתי, זה שהפכו ל"שלהם".
והנה כבר הגיע בחזרה אל החצר והשביל, בואכה חדר המדרגות. מבחין באיזה כתם קטן, מזיעה שנקוותה בכל זאת על הטריקו, אף שעוד מעט סתיו.
“מחר כבר לא אלבש את החולצה הזאת", הרהר ועוד חשב: “אבל אולי כדאי לשאול את העוזרת, רגע לפני שמשליכים לפח".