מהי נורמליות? התשובה העצובה היא שכבר קשה לנו לזכור, משום שלא חווינו נורמליות כבר תקופה די ארוכה. זה התחיל בסוף 2016, עם החקירה הפלילית נגד ראש הממשלה דאז נתניהו, או שמא בתחילת 2018, כשהמשטרה המליצה להעמיד אותו לדין. בתוך מערבולת האירועים הלא נורמליים שהתרחשו מאז, חווינו לופ של בחירות בלתי מוכרעות וחוסר יכולת להקים ממשלה; למעלה משנתיים של סגרים וקורונה; ראש ממשלה שזכה בשבעה מנדטים בבחירות ואיחד ימין עם מרכז ושמאל ולראשונה גם ערבים; ועכשיו ״ימין מלא מלא״ - שפירושו ממשלה עם המוקצים שבקיצונים.
הנה דוגמה קטנה לנורמות לפני פחות מעשור: בינואר 2016 ח"כ דאז חנין זועבי הורשעה בהעלבת עובד ציבור ושילמה קנס, כי כינתה שוטרים ערבים ”בוגדים שצריך לנקות איתם את הרצפה”. היום, העלבת עובד ציבור היא אירוע יומיומי נגד שופטים, אלופי צה״ל ושוטרים, שבו לוקחים חלק לא רק חברי כנסת ממפלגות שוליות, אלא שרים, ראשי ועדות, ורבים שאוחזים בהגאים ובמושכות.
הנה עוד דוגמה קטנה: ב־2013 היה יאיר לפיד אישיות מדיה מובילה והראשון שפתח חשבון פייסבוק מבין המתמודדים לכנסת. הוא החל לדבר ישירות עם העם, ללא תיווך או צורך לענות על שאלות, לקול זעקות הזעם של העיתונאים. בזמנו אף אחד לא חלם שבתוך עשור נבחרי הציבור יהפכו למתעדים, למבקרים ולמהדהדי המידע ה״אמין״ לגבי עצמם.
בינתיים, נראה שהציבור שכח מהי עיתונות אמיתית ולשם מה קיימת ה״רשות הרביעית״. מרבית הציבור בוחן את העיתונות רק על פי השאלה אם היא אוחזת בדעה שלו או לא. זו לא רק אשמת הפוליטיקאים, אלא גם אשמת העיתונות שמהדהדת פרובוקציות, מכשירה ״פרשנים״ חסרי ידע ורודפת אחרי קליק בייט כדי לשרוד. מועצת העיתונות ואיגוד העיתונאים הפכו לסרח עודף, ורבים בכלל צורכים מידע מטרולים ברשתות החברתיות.
רק לפני עשור, מי ששיקר לציבור לקח סיכון עצום בידיעה שייתפס וייענש, ולכן גם הספין המתוחכם ביותר היה קשור באופן כלשהו לאמת. היום פשוט ממציאים, ואז עושים סקר כדי לראות מה תפס. טבענו בתרבות של שקר, פייק והכחשות. ב־2015 היה ברור לכולנו שמערכת היחסים החשובה ביותר של ישראל היא זו שמתקיימת עם ארצות הברית. כולם שמרו על הנכס הזה ואף אחד לא העז לערער עליו, ואם סוננה מדי פעם הערה ארסית של תסכול, זה בטח לא נעשה בקול רם.
לפני עשור, כשהאנטישמיות והסנטימנטים האנטי-ישראליים בעולם היו גואים, כל הישראלים היו זועמים, ויהדות התפוצות הייתה מגבה אותם. לפני עשור, כולם הריעו לטייסים הגיבורים וסנטו במי שהוציא את דיבתם. לפני עשור, מי היה מעז לאיים שלא יקיים פסיקה של בית משפט, ולא משנה בכלל מהי הסיבה? לפני עשור, אם נהג עצבני היה דורס מפגינים שחסמו כביש, אף ישראלי לא היה מתנה את הזעזוע שלו בשאלה אם המפגינים צודקים.
אנחנו לא במצב נורמלי. אין לנו ממשלה נורמלית, והתגובות למעשיה - גם הן לא נורמליות. פחות משנה מי אשם, ויותר חשוב שלא נשכח מהי נורמליות ולמה חשוב לשאוף. במיוחד לפני הימים של יום כיפור וראש השנה, שנחשוב קצת על מה שיחזיר לנו את הנורמליות ואת הנורמות.