איפשהו בעיצומה של הצפייה בסרט החדש “את מה־זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי", התחלתי לבכות. בדמעות. זה קרה, באופן סמלי להפליא, במטוס סילון שהחל את נחיתתו בואכה ישראל.

אם תרצו, סוג של מסך מפוצל. בצד אחד, סרט על יהודים בלוס אנג'לס, ומבעד לחלון - קו החוף של גוש דן. אני חושד שאותו פיצול גם היה הגורם לגל הבכי הפתאומי, עם כל הכבוד לאיכויותיו של הסרט המתוק הזה.

היצירה החדשה, שהפכה כבר ללהיט בנטפליקס, עוסקת בקורותיה של נערה יהודייה למהדרין - להלן סטייסי פרידמן - שהגיעה לגיל 12 ועומדת לחגוג בת מצווה. שזה אירוע בסדר גודל היסטרי של בת מצווש ישראלית, רק גדול פי כמה.

כן, כבר בשלב הזה ניתן להבין שמשפחת פרידמן לא מתנהלת על פי היהדות האורתודוקסית. ולכן הבת הצעירה עולה לתורה, בדיוק כמו בני גילה, וגם עוברת את אותו תהליך של לימוד פרשת השבוע וההפטרה. והכל בעברית, במבטא אמריקאי כבד.

העלילה עצמה לא חשובה במיוחד, נספר רק שסטייסי מסתכסכת עם חברתה הטובה ביותר לידיה רודריגז כץ (כץ!) בגלל בחור בשם אנדי גולדפרב. סכסוך המאיים להחריב את חגיגות בת המצווה של שתיהן, שהן תכננו יחד מאז שעמדו על דעתן.

מדובר בסרט יהודי לחלוטין. החל משמו, דרך העלילה שמתרחשת כולה בתוך קהילה יהודית וכלה בבמאי (סמי כץ) ובשחקנים. אדם סנדלר מגלם את אביה של סטייסי, שאותה מגלמת בתו סאני. אחותה, סיידי סנדלר, מגלמת את אחותה בסרט רוני. וגם אמן האמיתית, ג'קי סנדלר, מככבת בסרט. אגב, את הדי־ג'יי המגניב/פתטי שמולי מגלם עידו מוסרי שלנו.

כל אלה יחד מתכנסים לתוך תיאור מצחיק, אנושי וגם מרגש של יהדות מסוג שונה מזה שאנחנו מכירים פה. וכאן אנחנו מתקרבים למקור הבכי. ברור שמדובר בסרט עלילתי (מבוסס, אגב, על ספר) ולא בשיקוף אמיתי של מציאות.

ועדיין, הוא מציג תיאור צבעוני מאוד של משפחה יהודית שהיא מצד אחד ליברלית בעליל, כולל בדיחות של הסבתות על סקס, לבוש נשי חשוף ונשיקות בגיל 12. ובאותה נשימה, פוקדת בקביעות את בית הכנסת. לאב המשפחה חשוב מאוד שהבת תעלה לתורה באופן מושלם, ולכלת בת המצווה עצמה יש דיאלוג רציף עם אלוהים. וזו לא רק המשפחה, אלא הקהילה כולה.

בני הנוער בסרט פוקדים בית ספר שראינו כבר באלפי סדרות תיכון אמריקאיות, כולל המסדרונות והלוקרים, אבל מבלים גם הרבה במפגשים ובשיעורים בבית הכנסת (המעוטר בדגלי ישראל). שיעורים שאותם מעבירה רבנית מטורללת על כל הראש. ראש המעוטר בכיפה.

אני בכוונה לא נכנס כאן להגדרות, כמו רפורמי או קונסרבטיבי, ומתמקד במה שחשוב באמת. הסרט הזה מציג מודל של חיים יהודיים שמשלבים בשיא הטבעיות בין פתיחות ומודרניות לבין אמונה וחיבור למסורת. בואו נגיד שהאנשים שמוצגים שם מחוברים ליהדות שלהם הרבה יותר ממני. או ממרבית החילונים בישראל. ובהתאמה, היהדות שלהם נראית כמו עניין כמעט מגניב. קהילתית, מחממת לב, ובשום אופן לא כופה את עצמה.

צפייה בסרט כזה בעיצומם של הימים הנוראים שחלים אצלנו, ימים של קיטוב מטורף בין דתיים וחילונים, היא מתכון בטוח לכאב לב. ולדמעות. כי היא ממחישה את עוצמת הטרגדיה. את השם הרע שלפחות חלק מהאורתודוקסיה בישראל מוציאה ליהדות. את הניתוק של מרבית החילונים מהמסורת, שלא לדבר על גינונים אנטי־דתיים של ממש בקרב חלקם. ואת הייאוש הרווח מעצם האפשרות של קיום אורח חיים יהודי מאוד, שהוא גם מתון, פתוח וסובלני. אופציה שכמעט לא קיימת במציאות הישראלית, שבה שמירה על מסורת מתחברת כמעט תמיד - בהכללה כמובן - לשמרנות, עמדות נִציות וכו'. ושוב, ברור שהסרט לא מציג את התמונה המלאה. ושיהדות ארה"ב מתמודדת עם אחוזים מאמירים של התבוללות וגו'. אבל עצם ההצגה של אורח חיים יהודי כמרכיב אינטגרלי, מתוך קיום פתוח וליברלי, שרטה לי את הלב. לב יהודי הומה.

על הסכין

אנשי “מחאת ההייטק" פנו לחברות בענף כדי שיזמינו להופעות סוף השנה אומנים המזוהים עם המחאה. בצירוף רשימה של אומנים כאלה. החיבור הזה - בין אומנות, פוליטיקה וכסף, נראה לי מגונה. אפשר רק לדמיין מה היה קורה לו אותם אומנים ממש היו מוכנסים לרשימה שחורה שהייתה מופצת, למשל, בקרב ראשי רשויות מקומיות המזוהים עם הימין.

זכיתי להיות נוכח לאחרונה בהופעה של אלביס קוסטלו במדריד. קוסטלו, מלווה רק בקלידן הנצחי שלו סטיב נייב, משלב שירים עם הסיפורים שמאחוריהם, באופן צוותאי לגמרי, ועושה את זה בחן, הומור, שנינות ווירטואוזיות בדיוק כמו בתחילת דרכו. והאיש כבר בן 69. כמה חבל שהקהל הישראלי לא יזכה לחוויה דומה, כי קוסטלו בחר באופן מקומם שלא להופיע כאן.

ועוד קצת מדריד. עיר מדהימה, שבחלקה עדיין מתנהלת באופן מאוד... מוכר. נציג הדירה שהזמנו הגיע באיחור של שעה כדי לפתוח לנו את הדלת. סיור מאורגן שנרשמנו אליו בוטל מהרגע להרגע. והשיא - משחק הכדורגל של אתלטיקו מדריד שבעבורו רכשנו כרטיסים נדחה בגלל סופה צפויה, שלא קרתה. כישראלי, כמעט נעים לגלות שגם בארזים נפלה לבנטיניות.