בג"ץ חשוב? המציאות בשטח והתהום בין הנִצים משמעותית הרבה יותר. חג שמח? מעולם לא הייתה ברכת חג שאנשים מחליפים בחגי תשרי, חלולה כמו בימים האלה. השכן הזה, שהורס את מנוחת הצהריים, כלומר את החיים, לפתע מאיר פנים באור יקרות ופולט "חג שמח" מנהמת לב שעולה על גדותיו מרוב הטוב שגודש אותו. כאילו מה יום מיומיים?
"אי אפשר להחזיק את החבל": ח"כ מהליכוד במסר לבג"ץ
עכשיו זה רשמי: נתניהו צפוי לפגוש את אילון מאסק בעת ביקורו בארה"ב
ברכת חג שמח במציאות הפוליטית בימינו היא ברכה לבטלה. החג "שלנו" הוא לא החג "שלהם", השמחה שלנו היא העצב שלהם, אם כי עדיפה ברכת סרק מכדור אמיתי בימים של מלחמת ממשלה באזרחיה. אלא שיש רגעים בחיי אומה, קהילה, משפחה, שבהם ברור שלא ניתן להמשיך לחיות יחד. הבהירות וההחלטיות נובעות מפיכחון שאומר שחייבים לבצע הפרדה זהותית ברמה כזו או אחרת לטובתן של אומות, קהילות או משפחות – ולרגע הזה שותפים שני הצדדים.
אכן, ההפרדה הזו היא סוג של קריעה, גם נשמה וגם תחת, אלא שלהבנתי הרוב הגדול יקנה אותה בטבעיות ויקבל אותה בימים האלה כהשתקפות טבעית שמתגלגלת מעצמה. פעמים בתוקפנות, כמו נאצות על הולכת רגל עם כתף חשופה במאה שערים, או כרזות נגד חרדי בצפון תל אביב. כל קהילה או מגזר מתכנסים אל עצמם המוכר, לצד מי שניתן לחיות לידו ללא חיכוך מעצבן או מדמם.
השיח הרעיל הקיים מפריד ומעמיק מדי יום את הפער ואת היכולת לחזור לישות אורגנית אחת. מוטב לבצע את ההפרדה על פי קווי המתאר הקיימים כבר כיום, ובמקום ספינים ומאוויי לב של "אחדות", חובה לנהל שיח ציבורי רלוונטי למצב ולהימנע מלהטוטי "הסכמות" שנועדו לברוח מן המציאות, לטובת הסכמות אמיתיות שבהן ברור שאין על מה לדבר פרט להסכמי גירושים. בעיקר כדי שלא ניסחף למרי גלוי ואלים של המחאה, מול הגל הפראי־חקיקתי ששום בג"ץ לא יעצור אותו כאשר הקואליציה תחזור לסורה אחרי הפגישה של ראש הממשלה עם ג'ו ביידן.
ברור שאסור לקנות שום "כניעה" של בנימין נתניהו. אקט שהיה ויהיה ניסיון נואש לצאת מהפלונטר שכרוך על צוואר הממשלה. שום "מגעים", "הצעות", "הסכמות", עד שלא יהיה וידוא הריגה (פירוק הממשלה ובחירות). אין טעם בהסכמות על הקרח שמוכר המאסטר ספינר לאסקימואים שנכוו ממנו.
מובן שיש המון שאלות טכניות כביכול ללא פתרון, כמו מה עושים עם הכלכלה, או הצבא, או טבילה כשרה במעיינות שבטבע. אין לי מושג, למעט העובדה שהחיים, כמו תינוק שמתחיל ללכת ונכשל פה ושם, ילמדו אותנו כיצד נקנה ונמכור בין עממי ישראל ויהודה. ואז, אולי, יסתבר שההיפרדות היא הדבר הטבעי והנכון לעשותו.
מרעילי הבארות
לא מכבר התקיימה בירושלים הפגנת ימין שבה כיכבו חולצות ושלטים בזכות פושעים מעורערים, שמנהיגיהם (חלקם קנאים, חלקם ציניקנים) הוציאו מנפשם המעורערת את המרע, והקונצנזוס הישראלי (של אז) שלח אותם לכלא. בימים האלה אין קונצנזוס בישראל, והפגנות הימין מוכיחות באורח נחרץ שחייבת להיות כאן הפרדה מגזרית־אוטונומית, כולל זיהוי גיאוגרפי פוליטי. הם שם ואנחנו הכי רחוק האפשרי משם.
אם בוחנים את המעבר מכור ההיתוך להיתוך הכור לחלקיו, מסתבר שבעצם תהליך ההפרדה עובר על מדינת ישראל מאז הקמתה. תהליכי הפרדה סמויים וגלויים מבצבצים באלף ואחד סימנים וסממנים. אזורי מחיה, הרגלי חיים, העדפות תרבותיות, שפה. למעט חומוס מאחד ומנחם וניצחון בכדורגל, שם גם המגזר הערבי שותף לניצחון.
מרעילי הבארות כיום הם נציגי הקואליציה. ממינויי קליגולה ורק מהאורווה שלהם, דרך גסות יצרית בסגנון דודי אמסלם, חמדנות חסרת בושה בסגנון משפחת נתניהו, מערכת חינוך מוטה בפראות לטובת הדתה גזענית וחלוקת שלל מעל המקפצה.
ח"כ רם בן ברק, מאז ומעולם מושבניק ישר דרך, אמר על אלה "הם לא אחים שלי". אין יום בלי החלטה מופרכת או מופרעת שמדרבנת הן את תנועת המחאה ובמקביל את תנועת ההיפרדות. אין כאן עניין של מי בעד הפרדה ומי נגדה, משום שהיא כבר כאן, והאופציה היא או הפרדה או הגירה או מלחמת אזרחים. ככל שההפרדה תהיה ברורה יותר ומתוחמת יותר, כך היא תבלום את ממדי ההגירה והזליגה של הירידה מצד הליברלים־דמוקרטים.
קואליציית המחבו"ש
יש מכנה משותף בין ההטרדה וההצקה של המתנחלים בגדה כדי לסלק משם את הפלסטינים, ובין דפוס הפעולה של הקואליציה כנגד הליברלים־דמוקרטים בתוך הקו הירוק. בישראל גופא, מלחמת האזרחים הפנימית היא ברמה של אצבע על ההדק ונצרה משוחררת. עדיין לא יורים זה על זה, למעט בראש ממשלה ובפלסטיני מזדמן. מה שאמור להזכיר לכולנו שאותו פלסטיני מזדמן שאינו מחבל מוכח הוא אזרח, ומה שקורה בגדה הוא בין השאר מלחמת אזרחים מדממת לדורותיה בסיוע מערכת הביטחון כנגד אזרחים (הגם חסרי זכויות).
בשלב הנוכחי מלחמת האזרחים רוחשת תחת פני השטח. לקואליציה הממשלתית אין למעשה מערכת ביטחון משלה – לא צבא, לא שב"כ ולא מוסד. יש המון חיילים, פקידים ושוטרים בכל המערכות שישמחו לשרת את האידיאולוגיה של הקואליציה, כולל טיפול בבוגדים יהודים (כמו ראשי מערכת הביטחון דהיום), אבל אין להם יכולת להגן על המדינה ברמה הקיומית.
באורח ממש פרוע, המהלך הקואליציוני שמתחולל בימים האלה הוא שיתוק היכולת להגן ברמה הקיומית־לאומית (התפרקות חיל האוויר, בין השאר). שלא לדבר על צלילה בקונצנזוס לגבי מטרות המלחמה – מה שמאפשר לאויבינו לצבור אמצעי לחימה והכנות למלחמה, תוך היתכנות לאיום קיומי.
צה"ל אכן ניסה ומנסה להיאבק בצבא אלאור אזריה ושותפיו במערכת הביטחון, אלא שהדרך ליישר קו עם אתוס על־פוליטי, על־אידיאולוגי ועל־דתי, לא צלחה. פה ושם, בקצוות, ועקב אילוצי כוח אדם, צה"ל יוזם הפרדה והפרטה ביטחונית בניהול הביטחון בגדה. כחודשיים אחרי הפיגוע שגבה ארבעה חללים בתחנת הדלק בעלי, הוחלט לחייב את המתנחלים להציב באזורים רגישים שומרים חמושים. במסמך ששיגר הצבא הובהר כי בסמכותו לסגור עסקים אם לא יעמדו בהנחיה.
כך, אגב, החלה הנסיגה מגוש קטיף, כאשר צה"ל בעצם סירב לשאת בעול המופרך של ביטחון המתנחלים. יחד עם לחץ אמריקאי מתון ופיכחון של האגף הליברלי־דמוקרטי, יצאנו מבור קבר ללא תחתית וחזרנו לחפור בבור תחתיות בגדה המערבית.
התוצאה כיום: יש סיכוי לא רע (כלומר רע מאוד) שקואליציית המחבו"ש (מתנחלים, חרדים, ביביסטים וש"סניקים, שייתנו בעתיד את הדין בדרך למחבוש) תחזיק מעמד עד הבחירות ותבצע "תיקוני חקיקה" שיאפשרו לה להמשיך תהומה. ביצוע תהליכי הפרדה מושכלים כבר כיום אמור להקל את הניתוח להפרדת היצור הרב־לאומי בעריסה הגיאו־אסטרטגית מהירדן לים, שנע כיום מדחי אל בכי.