הלם ראשוני חודר עצמות ולב שמילים לא יכולות לתאר. טראומה לאומית בלתי נתפסת, הלוויות ועוד הלוויות, ניחומי אבלים אחד אחרי השני.
בראש, הבנה ברורה שמוכרחים לנצח. בבטן, זעם על מי שצריכים לקחת אחריות על הזוועות שקרו במדינה במשמרת שלהם. בתוך כל אלה, אזרחי ישראל מצויים במה שהפך בשבוע האחרון שבו התהפכו חיינו במדינה לשגרת מלחמה.
בג'יהאד מתכוננים לכניסה הקרקעית של צה"ל - ושלחו מסר לישראל
אזרחים שברגע נאלצו למצוא בית חלופי ולהיעזר בטוב הלב ובהתגייסות המרהיבה של עם ישראל - מבתי אירוח ועד לטיטולים. אזרחים שאיבדו את עבודתם באחת והוודאות אינה מובטחת להם כעת. הורים שנשארים בבית עם הילדים, כשתקופת הסגרים והלימודים מרחוק בקורונה נראית פתאום זיכרון קליל לעומת מה שהולך פה. ההתמודדות, הניסיון לשמור על שגרת חייהם של הילדים, לשדר להם ביטחון וכוח בכל ריצה למקלט או לממ"ד. לשכנע ובעיקר לנסות להאמין שאין סיבה לדאגה - כי בסוף הטובים מנצחים.
לצד המשפחות שאיבדו את יקיריהם לטרור המרושע, ומי שמשתגעים מדאגה וצמאים לכל פיסת מידע על החטופים ומטפלים בפצועים, נמצאת שגרת המלחמה. לא פרופורציונלי להתלונן בעת הזו, כשצופים בתמונות המחרידות ונחשפים למידע המחריד של מה שקרה לאחינו. ובכל זאת, החיים מוכרחים להמשיך ומציאות המלחמה מכה בפנים של כל בית בישראל.
חרדות לביטחון האישי, שהביאו קרוב ל־20 אלף אזרחים לבקש הליך מזורז להוצאת כלי נשק כדי להגן בכוחותיהם על עצמם ועל בני משפחותיהם. חרדות לילדים, שלא נמצאים במסגרת חינוכית, על המשמעויות החברתיות והנפשיות שבכך. מלחמת חרדות אישית של מה יהיה, איך יהיה וכמה זמן ייקח הכל ואיך באמת זה יסתיים.
מסדר ההתנצלויות ולקיחת האחריות יגיע גם יגיע לכל אחד ממקבלי ההחלטות ולא יפסח על איש. אולם, עד אז יש כאן שגרת מלחמה לנהל. ראוי שמקבלי ההחלטות יפנו את הזרקור ואת התקציבים ישירות למקומות שעמם מתמודד העורף האזרחי - ובמהירות. ההסכמים הקואליציוניים ותקציביהם המובטחים לא רלוונטיים בעת מלחמה. את העבר אי אפשר לתקן לצערנו, אך את ההווה ואת הסיוע לשבועות הקרובים ולאלה שאחריהם חובה לנהל.