מהרגע שבו פרצה המלחמה התחלתי לעקוב באובססיביות אחרי אומנים בינלאומיים שאני אוהב, בציפייה לשמוע התייחסות שלהם לנעשה פה. ורצוי, כמובן, הבעת תמיכה בישראל. נכנסתי על בסיס יומי לעמודי הבית שלהם, נואש לאתר בדל הזדהות, אך לשווא. כשגיליתי בוקר אחד שפיטר גבריאל, אחד מגיבורי התרבות הגדולים שלי, שיתף פוסט התוקף בחריפות את חמאס, אחזה בי התרגשות עזה. לא פחות.
צריך להבין את זה. מעבר לציפייה הקולקטיבית שלנו כישראלים לזכות באמפתיה ובהבנה מצד מדינות העולם, ישנו גם צד אישי לגמרי. והצד שלי הוא של צבר שאומנם מחובר בכל נים לתרבות ולהוויה הישראלית, אבל גם גדל על כל הטוב שהיה לתרבות המערבית להציע. הביטלס עיצבו את הטעם המוזיקלי שלי לא פחות מאריק איינשטיין ושלום חנוך. מונטי פייתון הגדירו לי את ההומור, לא פחות מהגשש החיוור. מועדון הכדורגל של ליברפול ריגש אותי לא פחות מהפועל חיפה (וכמובן, שימח אותי הרבה יותר). וכן הלאה. כל אלה הם חלק בלתי נפרד ממני. הם הגיבורים שלי. ולכן יש בי איזו ציפייה אינסטינקטיבית לזכות באהדה מצדם, כשאנחנו נמצאים בשעת צרה כזו. נכון, התרגלתי מזמן לעובדה שבקרב אנשי תרבות ואינטלקטואלים ברחבי המערב, ישראל תמיד תיתפס כגורם התוקפן והמקפח. ושדווקא חלק מהאומנים האהובים עליי ביותר הפכו למבקרים הכי חריפים שלנו (כולל, אגב, אותו פיטר גבריאל). אבל חשבתי - לתומי - שמראות הזוועה של ה־7 באוקטובר ישנו משהו במשוואה. כאמור, התבדיתי.
אפשר לטעון, מנגד, שהתגובה שלי היא פרובינציאלית, אפילו מגוחכת. יש כל כך הרבה צרות ואסונות בעולם, למה שסלב עולמי יתייחס דווקא לאסון שלנו? וגם, מה בדיוק הוא יודע על הסכסוך הישראלי־פלסטיני? לא עדיף שישתוק לחלוטין, מאשר שישמיע עמדות שטחיות המבוססות על בורות, או לחלופין - יפריח ססמאות מפלסטיק על פגיעה בחפים מפשע משני הצדדים וכו'?
על כך אענה, ראשית: נכון. הציפייה שלי היא באמת ילדותית, גחמתית ולא סבירה. ושנית: לא לגמרי נכון. הסכסוך הספציפי שלנו הוא לא עוד עימות מקומי, אלא כזה שנמצא תמיד בכותרות העולמיות. ולראיה, הרבה מאוד אומנים חשים בצורך מתמיד לגנות את ישראל על התנהלותה מול הפלסטינים. לכן מותר לצפות מאותם אומנים בדיוק להתייחס לטבח הנוראי וחסר התקדים שהתרחש כאן. השתיקה שלהם, בהקשר הזה, רועמת. בדיוק כמו שמותר להתאכזב ממועדוני הכדורגל באנגליה, שלא הייתה להם בעיה להזדהות עם הסבל של אוקראינה, למשל, אבל לא העזו לגלות אמפתיה כלשהי לישראל אחרי האסון שחוותה. אבל מה לעשות שחלק ממועדוני הפאר האלה ממומנים בידי כסף ערבי, ולא רובלים. אז כן, מותר להתאכזב. וגם לקחת את זה אישית. גבריאל, אתה מלך. בונו, אתה כוכב במרומים. וג'רי סיינפלד - מגיע לך רחוב ראשי על שמך במרכז תל אביב.
אבל השאלה הגדולה באמת היא - מה המסקנה? לאן נוליך את האכזבה הזו בשש אחרי המלחמה? האם נגזר עליי, ועל כולנו, לשמור טינה מעתה ועד עולם לאלה שלא עמדו לצדנו? האם עדיין צריך לערוך את ההפרדה הזו, בין דעותיו של אומן (או היעדרן) לבין האומנות שלו? האם ההפרדה הזו בכלל אפשרית, אחרי טראומה לאומית כזו? האם האוהדים הישראלים, חובבי הכדורגל האנגלי, יעתיקו את הנאמנות שלהם לקריסטל פאלאס, המועדון היחיד בפרמייר ליג שפרסם הודעת גינוי ברורה נגד חמאס?
וזאת אולי הנקודה המרכזית. אני אוהד, כאמור, של ליברפול, כבר למעלה מ־40 שנה. ותמיד ניסיתי לנסח לעצמי סיבות לקשר הרגשי שפיתחתי כלפי מועדון הנמצא כל כך רחוק ממני. גיאוגרפית, ומנטלית. ויש סיבות כאלה, בשפע, אבל בסופו של דבר - אני לא באמת ליברפולי. בדיוק כמו שאני לא יכול להזדהות עד הסוף עם המוזיקה של גיבורי התרבות שלי, שאומנם עוסקים גם בנושאים אוניברסליים, אבל הם תבנית נוף מולדתם. וגם אני. ישראלי, שלא משנה עד כמה ינסה להיות אזרח העולם, הוא קודם כל ישראלי. זו תובנה קשה לעיכול, אבל היא האמת.
על הסכין
- אותה שאלה בדיוק תישאל לגבי יעדי נסיעה לחו"ל, בתום המלחמה. קחו לדוגמה את אירלנד. טיילתי שם לפני כשנתיים, חזרתי מוקסם והפצרתי בכולם להכיר אותה. אירלנד מעולם לא הייתה פרו־ישראלית. אבל גם אחרי ה־7 באוקטובר היא מדברת כמעט רק בגנותנו. האם זו סיבה להימנע מלנסוע לשם? כרגע לפחות, התשובה שלי חיובית.
- אני חייב לדבר, שוב, על ההתגייסות חסרת התקדים של אומנים ישראלים שפשוט מופיעים ללא הפסקה - בהתנדבות מלאה - מול חיילים, פצועים, מפונים וכו'. הם מייצגים מגזר שבימים רגילים נתפס פה כלא רציני ולא “יצרני", מה שגם בא לידי ביטוי בפיצוי הכספי הדל מטעם המדינה ברגע שבו הענף שלהם מושבת. וזה אבסורד.
- ניגשתי בהרבה ספקנות לסדרת הדוקו על דיוויד בקהאם, המשודרת בנטפליקס. חששתי ש"בקהאם" תהיה עוד סדרה מהונדסת ו"מפרגנת", שתוכנה מוכתב בידי הגיבור שלה. לשמחתי, גיליתי דמות מפתיעה בכנות שלה. כוכב־על שביר, שמתנהג כמעט בחוסר ביטחון, עם לא מעט ביקורת עצמית. ודמות משנה מושלמת, העונה לכינוי פוש ספייס.