רק אתמול, יותר משלושה שבועות אחרי שכל הדבר הזה קרה, ותסלחו לי שאני קוראת לזה ככה, הרשיתי לעצמי לקרוא את ההודעות הראשונות ששלחתי לכולם אחרי הפגיעה שספגה הדירה שלי באחת האזעקות. כל ההודעות הקוליות שמתארות את האירועים שהייתי נוכחת-לא נוכחת בהם בזמן אמת. זה חלק מסשן טיפולי, התבקשתי לחזור לשבע וחצי בבוקר ביום שבת ולהבין מה כתבתי, איך נשמעתי, את מי פגשתי, מה דיווחתי ומה קרה שם באמת, לא רק מהזיכרון.
גלעד ארדן והטלאי הצהוב - יום השואה של ההסברה הישראלית | קיפניס
למרות הטראומה, אנחנו חייבים לחזור להיות מקצוענים עד הסוף | לילך סיגן
אז האזנתי, קראתי, ומיד רציתי למחוק, גם את ההודעות וגם את התמונות והסרטונים, אבל מכיוון שאני עדיין טובעת בבירוקרטיה הישראלית לא עשיתי את זה. אני לא חושבת שארצה לזכור, ובוודאי לא ארצה שהענן של גוגל יקפיץ לי בעתיד את אותן תמונות שצילמתי בעתיד, “היום לפני", תראי מה קרה, ותראי מה עשית.
במחשבה שנייה, זה כבר קרה וצריך לחיות עם מה שאירע. אני מניחה שב־50 השנים הבאות האירועים שאנחנו חווים עכשיו, על כל השלכותיהם האישיות והגלובליות, ילוו אותנו כמו שליוו את ההורים שלנו 50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים.
למדתי הרבה דברים בשלושה ומשהו השבועות האחרונים שלא יכולתי ללמוד בחיים שלמים. ואני מניחה שאם זה היה מצב נורמלי יחסית הייתי אומרת שלפעמים את השיעורים שלנו אנחנו צריכים ללמוד בדרך הקשה וזה בסדר.
אבל האמת היא שלא ידעתי עד כמה קשה הדרך, והרבה פעמים אני מרגישה בתוך חלום, אבל אם יש משהו שאני שמחה לגלות בתוך סבך העננים הספק־מציאותי ספק־הזייתי הזה, הוא הסתגלנות המהירה שלנו למצבים כאוטיים, כאילו הם הנורמלי החדש. זו כנראה חלק מדרכו המנחמת של הטבע, ומתוך הבנה שבתוך המצב שלא רואים בו עדיין את הסוף צריכה להיווצר שגרה חדשה.
“הישארו רגועים והמשיכו הלאה", אני מנסה להזכיר לעצמי את הסלוגן שליווה את תושבי לונדון, שהמשיכו לשבת בתיאטראות בזמן הבליץ הגרמני במלחמת העולם השנייה. את הנשים, שהמשיכו לחבוש כובעים מפוארים ומעילי פרווה, לנעול נעלי עקב, להתאפר ולצאת לקברט בזמן שמטוסים מורידים פצצות על הביג בן.
אני מעריצה אותם, את כוח החיים הזה שממשיך הלאה, ולצד זאת תוהה איך אפשר לחזור ללימודים תחת מטח לא צפוי בצהריים או לצאת למסעדה כדי לתמוך בה או לפגוש בערב חברים בשעות הרפאים, רק כדי לא להיות לבד. אבל אולי זה מה שצריך לעשות. אפילו הערוצים שפתחו את כל השידורים שלהם בחינם לכל מי שרוצה כבר חזרו לגבות תשלום. כולם צריכים להתפרנס בסוף, כולם צריכים לחזור לחיות.
בשבוע שעבר אנשים שיתפו ברשתות החברתיות את התמונה האחרונה שצילמו לפני שפרצה המלחמה. ומכיוון שאנחנו חיים בעולם שמתעד כל רגע ודקה, יצא שרוב השיתופים היו מיום שישי, ה־6 באוקטובר. מה אני עשיתי? את ערב שישי ביליתי עם חברות, בחברת זוג שפגשנו לראשונה בשוק לוינסקי, שי ולילך. אכלנו ארוחת ערב וקינוח והזמנו עוד אחד.
“חיים פעם אחת", אמר שי, בלי לדעת כמה הוא כל כך צודק. בבוקר, אחרי האזעקה הראשונה ולפני שהתבררו ממדי האסון, דאגתי שיבטלו לי את היוגה, אחרי שחצי לילה ישבתי על האפליקציה בניסיון למצוא מקום פנוי בשיעור. אפילו שמתי את מזרן היוגה ליד הדלת. המזרן הזה הוא הדבר הראשון שחולץ מהדירה. עוד לא התאמנתי מאז. אבל גם זה עוד יקרה.
בתוך ההבנה ששגרה היא הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות עבור עצמנו בתקופות של חוסר ודאות, הסיטואציה שאני נמצאת בה מקשה עליי ליצור שגרה נורמלית, לחזור למה שהיה פעם. אני עדיין בסטטוס נדודים וחיים על מזוודות שבהן קצת בגדים וציוד בסיסי.
היום יותר מתמיד אני מבינה שאולי עדיף לשחרר את הרצון לחזור למה שהיה פעם, כי זה לא נכון, וגם לא יקרה ובמובנים גלובליים יותר אולי אפילו זה לא חכם. אבל הנחמה היא שבסוף העוגנים הקטנים האלה שאנחנו יוצרים לעצמנו, בכוחם בסופו של דבר לתת לנו שגרה חדשה שאפשר להתרגל אליה. כמובן, עם המון תקווה בלב שעם הזמן היא עוד תלך ותשתפר.