תגידו, מה נשמע אצלכם? לרוב, התשובה שלי לשאלה הזאת, על הטיותיה השונות, היא: “זהב". כמובן, זה לא שתמיד “הכל זהב" אצלי, אבל למי שמוסיף להתעניין ולחקור, לאמור: “מה באמת, עד כדי כך טוב?", אני מוסיף (אם בא לי להמשיך בשיחה): “ואם נתלונן, זה יעזור?" או לחלופין (אם בא לי לנפנף את בני שיחי): “אם יהיה יותר טוב, נשתגע". כן, אני יודע שזאת התחכמות עבשה מעט, אבל היי, בגילי כבר מותר. מלבד “זהב", הייתה לי תמיד עוד תשובה אחת שאפיינה אותי: “אלחמדולילה", כלומר “תודה לאל" בערבית, ירושה מאבי המנוח, שזו הייתה תשובתו הקבועה, רק שממנה אני נמנע לאחרונה, גם ככה הזקן שגידלתי עלול להטעות.
שמתם לב עד כמה קשה לנו בזמן האחרון לענות על שאלות טריוויאליות כמו: “מה נשמע?" או “מה שלומך?". גם כשאנחנו עונים, אינסטינקטיבית, תשובה כללית כמו “אחלה" או “סבבה", אנחנו מוסיפים איזה סייג, כמו: “אתם יודעים, חוץ ממה שלא בסדר".
ברשותכם, נעבור לבר, הבר שאני אוהב ללגום בו ממוקם במה שמכונה “הצפון הישן" של תל אביב, כלומר - בחלק הצפוני של העיר שמדרום לירקון. הוא לא אופנתי במיוחד (בלשון המעטה), אבל עם השנים הוא הפך לקהילה של לקוחות קבועים - תמיד יימצא שם פרטנר לסמול טוק. אחרי כמה ימים ראשונים של מלחמה ואי־ודאות, הוא נפתח מחדש. בהתחלה לכמה שעות בצהריים, ומאז בכל שבוע נוספה לו “שעה ביציאה".
אני מגיע אליו כמעט בכל יום אחרי העבודה. תמיד אהבתי להעלות ממנו תמונות של פיינט הגינס שלי או של אחת ממנות הבר הקלאסיות, אבל בשבועות האחרונים אני כבר לא משתף. לך תסביר למי שבעיניו פאבים מתקשרים לבילוי לילי או לדייטים, שעבורי מדובר בקהילה, אם לא ממש במשפחה מורחבת: בעלת הבר מסוגלת להגיד לי שהיא יוצאת לסיגריה ואם לא אכפת לי לרשום הזמנות בינתיים או למזוג בירה, אם צריך.
לא רק תמונות מהפאב כמעט שהפסקתי להעלות, אלא גם מארוחות השבת המשפחתיות, מנהג קבוע שזכה ללא מעט עוקבים ברשת. למה חדלתי? כי לך תפרסם תמונה של שולחן ערוך בכל טוב, עם הסט הלבן ששמור לימי שישי, חלה ויין, כשבמרחק יריקה מביתי נמצא המיצג של שולחן שבת ערוך וריק, מצפה לשובם.
איך אוכל להעלות תמונות מפינת האוכל שבה תתכנס תכף משפחה שלמה, כשאני יודע שאצל אלפי משפחות בישראל תהיה הארוחה המשפחתית, מעתה ועד עולם, חוויה חסרה?
שני חברים, כל אחד בתורו, שיתפו אותי השבוע בכך שמאז אותה שבת לפני כמעט חמישה שבועות, הם לא מסוגלים. נו, טוב, אתם כבר יודעים. כן - בדיוק זה. גם כאשר מנכים לשניהם את העובדה שמדובר ב"מצוות אנשים מלומדה", כמקובל אצל נשואים ותיקים, הרי שפרק זמן ממושך שכזה הוא חריג, שמור בדרך כלל לתקופות של ריב ומדון בואכה פרידה וגירושים.
אחד אמר לי שהם פשוט לא במוד, עת הולכים לישון בכל לילה אחרי משדרי החדשות. אחר סיפר שבכל פעם שבה הוא עוצם את העיניים, הוא רואה חלק מהמראות שהופיעו בסרטוני הזוועות - אלה שיועדו לעיני עיתונאים ומשפיענים זרים, אבל בעידן שבו אי אפשר באמת לצנזר את התקשורת האלטרנטיבית, הגיעו גם אל לא מעט ישראלים. מה כבר אפשר לענות לו אחרי וידוי שכזה?
ויש עוד: הכלבה היקרה שלנו עברה בשבוע שעבר ניתוח די מסובך, שדורש התאוששות ארוכה. רק האירוע הזה היה יכול למלא שלושה טורים לפחות ומספר לא ידוע של פוסטים ותמונות ברשתות החברתיות. במקום זה הסתפקתי בדיווח קצר, כמעט יבש במושגים שלי: לך תעשה עכשיו עניין מכלבה שנותחה, כאשר בכל יום אנו צופים בבני אדם שחרב עליהם עולמם.
כל התיאורים דלעיל הם תיאורים של חול, שגרת חיים נוחה יחסית שבמסגרתה יושב לו הבנאדם לבטח בעירו תל אביב, עובד כמעט כרגיל, מסיים את יום העבודה בפאב, יש לו זמן לבשל מכל טוב, משפחתו בריאה ושלמה, אפילו הכלבה שלו כבר מבריאה ומחלימה - וכל מה שמעצבן אותו הוא שקצת לא נעים לו להגיד שאצלו הכל בסדר. אז זהו, שכן.
הבושה להודות בנורמליות, הכאב הזה שמלווה כל העת את הפעילות היומיומית הבנאלית, תחושת האשמה על כך שנותרת, למזלך, רק במעגלים הרחוקים יותר של הכאב, הם התסמינים למצב הרוח של מיליונים שמסתובבים כבר כמעט חמישה שבועות עם גולה ענקית בגרון. לפעמים מתבדחים, אבל לא מסוגלים לצחוק, מתביישים כמעט לחייך, נהנים פה ושם רק לרגע, עד שנזכרים.
מי האמין שעוד נתגעגע לפוסטים המעצבנים של חברים נופשים בחו"ל, מצלמים מנה מפונפנת במסעדה, או שרים שיר הלל לבני הזוג ביום הולדתם? אתם יודעים, אותן אבני הבניין המאוסות של השגרה הברוכה, זו שהייתה מנת חלקנו, רגע לפני שהכל התהפך.