1. השבוע, ביום ה־30 לטבח הגדול בנגב המערבי ולפרוץ המלחמה, צפיתי בטלוויזיה בראש מועצת אשכול גדי ירקוני, איש קיבוץ נירים שנפצע בעצמו בצוק איתן, כשהוא זועק מעומק לבו שותת הדם על אוזלת ידה של הממשלה, על הזלזול, על חוסר ההתייחסות, על התקציבים שאינם מגיעים – הקשבתי ובכיתי יחד איתו.
ביידן משנה כיוון: "הפסקת אש בין ישראל וחמאס אינה אפשרית"
חודש למלחמה: 9,500 רקטות שוגרו לישראל, כמה נחתו בשטח הרצועה? | תיעוד
ירקוני מייצג קהילות חרבות, קיבוצים שרופים, אלפי מפונים ללא בית ועם עתיד לוט בערפל. הוא מייצג גברים ונשים ציונים שהמדינה בגדה בהם ולא הייתה לצדם בשעתם הקשה והנוראית.
בבוקר הנורא ההוא של 7 באוקטובר, בעודו זועק את זעקתו הגדולה - בלשכת ראש הממשלה עסקו בזימון פגישה פרונטלית של בנימין נתניהו עם ראשי המועצות ביש"ע. הם החשובים, הם הבייס הפוליטי. עמיתיהם ביישובי העוטף לא זכו לפגישה כזו. הם נאלצו להסתפק בשיחת זום קצרה, שאליה הצטרף נתניהו לאחר חצי שעת המתנה. ישראל המדממת זקוקה כעת לסדר עדיפות לאומי מעודכן - גם בתקציבים, גם בהתייחסות וגם בלו"ז של נתניהו.
2. חודש ימים למלחמה. הצבא שלנו מפעיל כוחות, יכולות ורוח לחימה אדירים ברצועת עזה, מעמיק ומרחיב את הישגיו בדרך לחיסול חמאס ומתמודד עם שעון חול מדיני ובינלאומי שאיננו בלתי מוגבל.
הפעילות של צה"ל בעזה מלמדת על כך שההספדים על יכולות צבא היבשה היו מוקדמים ומוגזמים ומעידים על כך שצה"ל התרומם מההלם, מההפתעה המודיעינית המעליבה ומן הכישלון הגדול ביותר בתולדותיו – אל פעילות צבאית משמעותית ונחושה, שנקלטת היטב גם בלבנון, בסוריה וברחבי המזרח התיכון.
הדיבורים על הצורך ב"תמונת ניצחון" מיותרים בעיניי. "ניצחון" כבר לא יהיה אחרי הבוקר של 7 באוקטובר. צריך כן לפגוע, להרוס, לחסל ולהרוג את מי שצריך, להרחיק כל איום מהגבול ולהחזיר ביטחון לישראל. זו המשימה, והיא תיקח זמן.
3. השבוע, ברדת החשיכה, הוארו באדום חדרי האוכל בקיבוצים רבים, אות וסמל ללבה שותת הדם של התנועה הקיבוצית, שהפכה באחת לתנועה שכולה, אבלה, מדממת ומתמודדת.
סיפרו לי השבוע שחלק מבני הקיבוצים שפונו ניגשו להנהלות בתי המלון המארחים וביקשו להוריד באופן דרמטי את רמת האוכל: "אנחנו לא בנופש, אנחנו שורדים. תנו לנו ארוחה בסיסית. לא צריך קצפות ומעדנים". כאלו הם.
רוב החברות והחברים כמהים לחזור ליישובים, אבל ישנו תנאי אחד ברור: "זה או אנחנו או חמאס". לא תהיה חזרה למציאות ביטחונית מתעתעת, לבלונים ששורפים שדות, לאזעקות "צבע אדום" עם התרעה של 15 שניות ולחשש ששוב יצוצו מפלצות מתחת למיטות הילדים. הענקת ביטחון ותחושת ביטחון היא סעיף ראשון בהסכם הבלתי חתום בין מדינה לאזרחיה.
תושבי העוטף הוזנחו שנים והוקרבו "בשבת השחורה" בבוקר. אף אחד מהם לא צריך ולא יכול לחזור למציאות הקודמת. כך בדרום, וכך גם בגבול הלבנון. הרחקת "כוח רדואן" של חיזבאללה מחלונות ביתם של תושבי דובב, מרגליות, מנרה ויפתח – היא משימה דחופה של ממשלת ישראל וצה"ל. בלי מימושה – בדרך מדינית ובינלאומית מפוקחת לעילא ולעילא, או בדרך צבאית - יהיה קושי להחזיר תושבים אל גדר הגבול.
בלי החורשים והנוטעים, לא תהיה התיישבות. בלי התיישבות, לא יהיה גבול אפקטיבי. אלו ימים שבהם אני גאה מאוד להיות חבר קיבוץ. כואב, מזדהה וחולם.
4. בישראל של חורף 23' מדברים וידברו על התקומה. מודל מעודכן של ציונות "משואה לתקומה" זה נכון. האירוע הוא טראומה בין־דורית גדולה, בהתחשב בעובדה שיש כיום מדינה יהודית עם צה"ל, השב"כ, המוסד ולוויינים וטילים וסייבר וטכניון ומכון ויצמן ועוד.
אבל, עם כל הכבוד והצורך בשיקום, בחיזוק ובהחזרת החיים ליישובי העוטף, ישנה משמעות ל"הנצחת החרפה", לתיעוד הזוועות, עדויות האנשים, שימור הפריטים וגם שמירת מתחם אותנטי שרוף באחד האתרים בקו הגבול, סמל לחידלון, לכישלון, לקונספציה שכשלה, לטבח הנוראי, לכישלון הצבאי.
את החרפה אסור למחוק, צריך להנציח אותה באופן מסודר למען הדורות הבאים, למען מפקדי צה"ל בעתיד ונגד מכחישי שואת 2023 שעוד יצוצו.
5. שדמות מחולה הוא מושב שיתופי של חלוצים מהציונות הדתית שהתיישבו בצפון בקעת הירדן. 150 משפחות חיות בצניעות ובשליחות במושב הזה - ועל מפתן ביתן של שלוש מהן החשיך השבוע מלאך המוות וצלו לא ימוש מהן לעולם.
התמקדתי במחשבותיי באחד הנופלים, הרב נערן אשחר ז"ל, רב שלמד פסיכולוגיה, שהיה מוזיקאי מחונן שאהב לשמוח ולשמח, שתרם כליה לפני מספר שבועות והתעקש ללכת בכל זאת למילואים, שנפצע ומת מפצעיו לאחר כשבוע של התמודדות שלא צלחה.
ברדיו שמעתי את צפי רעייתו מדברת על כך שכעת הוא מעניק לאחרים את הכליה השנייה ואת יתר איבריו, ושהיא מתפללת להצלחת הניתוחים בגופי המושתלים שזכו.
הרב נערן אשחר ז"ל הוא אח שלי. לא זכיתי להכיר אותו – אבל אני בוכה עליו.
6. אנשים שנפגשו לאחרונה עם ראש הממשלה נתניהו מעידים כי הוא ממש מרוצה ומעודד מהתמרון היבשתי של צה"ל בעזה. הוא די שמח שאישר את המהלך שדרש צה"ל, לאחר שהתלבט ואפילו התמכר לזמן מה לאזהרות של האלוף (בדימוס) יצחק בריק ולבלוטות החרדה שלו. עד כדי כך התלהב, שהשבוע הצהיר כי "ההישגים של צה"ל פנומנליים, והאמריקאים לומדים מאיתנו".
קצת צניעות בימים הללו לא הייתה מזיקה לו. בקבינט המלחמה ובצה"ל עוקבים בשאט נפש אחר הביקור היומי שלו לצורך צילום ביחידות צבא סדירות. החיילים ממתינים מראש, מקבלים תדריך לא להעיר הערות, נשקם נפרק מהם, והם משמשים לו כתפאורה לצילום היומי.
באחד הימים השבוע הוא ביקר בבסיס האימונים של כוחות היבשה בצאלים. לא שר הביטחון, לא הרמטכ"ל, לא סגנו ולא אף אחד אחר מצה"ל ליווה את ראש הממשלה כמקובל. די נמאס להם מהמופע היומי המביך הזה.
גם בקבינט המלחמה ישנה הפרדה בין הדיונים וההחלטות הצבאיות והביטחוניות לבין ההתנהלות הציבורית של חברי הקבינט הזה. אומנם כולם בתלבושת אחידה של חולצות שחורות, שיוחלפו בקרוב במעילים אופנתיים, אבל יואב גלנט, בני גנץ ורא"ל הרצי הלוי החליטו שהם מתמקדים במלחמה, ומי שרוצה להצטלם ולדבר – שיעשה זאת בלעדיהם.
משך המלחמה והגזרות שבהן תתנהל עדיין לא ברורים, וישנה עוד הזדמנות להרחיב את האחדות ואת הרוח הגבית לצה"ל. היה זה שר הביטחון לשעבר איציק מרדכי שהציע השבוע ב"פגוש את העיתונות" לצרף את אביגדור ליברמן לקבינט ולהפקיד בידיו את האחריות על הרציפות התפקודית של המשק והכלכלה והפתרונות למפונים, לשיקום וליציבות, ובידי יאיר לפיד להפקיד את האחריות על ההסברה הבינלאומית ועל תחזוק הלגיטימציה בעולם.
7מנסור עבאס הוא גדול המנהיגים שקמו לאזרחי ישראל הערבים מאז קום המדינה. הוא מוביל זרם כן של הזדהות ושותפות גורל גם ובעיקר בימים הללו, ונותן "כיפת ברזל" של לגיטימציה לזרם עמוק וגדול בחברה הערבית, שרואה בשותפות הגורל ובדו־קיום והשתלבות יעד מרכזי.
מדי יום באולפן קשת בתוכנית עם יואב לימור ונסלי ברדה, אנו מארחים אנשי ציבור ערביים או כאלה שפתחו את לבם וביתם ותורמים ומסייעים.
זהו מסע מדהים בימים קשים אלו, בדרך לתקווה ולעתיד אחר. רבים מזדהים, אחרים אולי מבינים שזהו לא הזמן להשמיע ביקורת - ויש כמובן מיעוט קיצוני ומטורף שמצדיק את חמאס או מזדהה איתו, ובו צריך לטפל ביד חזקה.
אני עד לגילויי התנדבות מרשימים בבאקה אל־גרבייה, מייסר, כעבייה, איכסל, כפר קאסם, רהט ועוד. חברי עפיף אבו מוך, מבאקה אל־גרבייה, סובב ביישובים באזור המגורים שלנו ומנהל שיחות על המצב. זהו הזמן הנכון להיערך לסדר הישראלי החדש, עם ערביי ישראל, עם החרדים ועם כל החברה הישראלית. מי שיחליט להישאר בחוץ – זו תהיה הבעיה שלו.
8. ישנם אלפי סוגי התנדבות של עם ישראל בימים הללו, אבל אספר לכם על יניב נחום מכפר גבירול ברחובות, שתורם ומתנדב הרבה, אבל אחת ליום הוא נוסע לרופאה צעירה שגויסה בצו 8 ונוטל ממנה את חלב האם ששאבה ומסיע אותו לבנה הפעוט בן השלושה חודשים, שאמא שלו מטפלת בחולים ובפצועים.
ואני אומר לכם שאי אפשר לנצח עם שכזה. אנחנו עוד נראה את הימים האחרים.
שבת שלום.