הנה אחת הקטנות שבצרות העת הזאת: הקושי לכתוב טור שבועי בעיתון. כן, כן, אני יודע, בשעה שאומה שלמה, אני הקטן בבניה, מלקקת את פצעיה ומתחילה לעכל את אשר חוותה ביממה אחת של פורענות, מה לי כי אלין על קושי פעוט שכזה? ובכל זאת, אעז.

הנה, ברשותכם, דוגמה: מצד אחד, הרי לא ייתכן לכתוב טור שלא יקיים קשר עין עם האירועים. מצד שני, מאחר שכל טור עובר למערכת כמה ימים בטרם ייקרא, הרי שבמציאות כה הפכפכה דווקא הניסיון להישאר קרוב לחדשות, עלול להיות בלתי מעודכן עוד יותר: תארו לכם, למשל, שהייתי מביע פה עמדה נחרצת בנוגע לשעון החול המדיני המתהפך מעל לראשי כוחותינו, בעוד בעת קריאת הטור היו כבר עסוקים כולם בוויכוח על עסקת שבויים גדולה או חזית שנייה בצפון?

לכן אשתף אתכם בלקח חשוב שלמדתי בשבועות האחרונים. הוא אולי לא יסייע לכם להכריע בין ועדת חקירה ממשלתית לממלכתית, אבל הוא עשוי להועיל לבריאותכם: זה הזמן לקבוע תור לבדיקות. לא בדקתם איך עומד הלב שלכם במאמץ? ההפניה שנתן לכם הרופא לבדיקות דם מצהיבה על שולחנכם כבר שבועות ארוכים? התקשרתם לפני כחודש וחצי לקבוע תור לבדיקת אולטרה־סאונד והתברר לכם שהתאריך הפנוי הקרוב הוא רק בעוד כשנה? ובכן, מתברר כי בצוק העתים, עם ישראל הספון בסלון ביתו בציפייה למופע היומי של תא"ל דניאל הגרי, מבטל בהמוניו בדיקות - והיומנים מתמלאים בתורים זמינים.

עכשיו אתם מודאגים, אני יודע. לא, לא, אל תיתנו לי את המבט הזה שמנסה לשמור פאסון: אחרי כל השנים האלה למדתי כבר לזהות דאגה בעיניכם, ואני יכול כבר לראות איך אתם מרימים מבט מעל לעיתון ולקפה של הבוקר, לעבר בת או בן הזוג לאמור: “איזה חודש נורא! כאילו לא די בכל קורותינו, עכשיו צריך לחכות במתח גם לתוצאות הבדיקות של קיפניס?". ובכן, תנו לי להרגיע אתכם ולשתף במידע רפואי מוכמן: עסקינן בענייני שיניים ואוזניים. נתחיל במגדל השן, שתמורת הזכות לבצע בו טיפולי שורש, מבנים וכתרים, נפרדתי מסכום שווה ערך לחוב הלאומי של מדינה קטנה במרכז אמריקה.

אם הייתה נחמה פורתא בתהליך הארוך הזה, שיגיע לקו הגמר שלו בחסדי שמיים ביום ראשון הקרוב, הרי שהיה זה בזמינות התורים: כמעט לא נאלצתי להמתין בין סתימה זמנית למבנה. אלא שזאת לא חוכמה, תאמרו ובצדק, שכן מדובר במגזר הפרטי, שבו אתה לקוח עוד לפני שאתה פציינט.

אם כך, נעבור ברשותכם מפה לאוזן: שמעתם את החדשות? כי אני לא, כלומר לטענת בני ביתי אני הולך ומתחרש. במשך זמן מה פטרתי את התלונות בנוסח: “אבא, אתה חירש!" בהינף יד מזלזל, אבל אז נזכרתי שבדיקה שביצעתי לפני כעשר שנים אבחנה ירידה קלה בשמיעה באחת האוזניים ואפילו העברה של הטלפון הנייד מאוזן אחת לשנייה, חיזקה את החשד שמצד אחד אני הולך ומאבד את זה, ומהצד השני, לטענת הגברת, אולי שומע אבל לא מבין כלום.

זאת ועוד: יום אחד נתקלתי במאמר שמצביע על הקשר בין ירידה בשמיעה, בעיקר אצל גברים, לבין דמנציה מוקדמת. מסתבר שהתחרשות קלה היא החיץ הראשון בינינו לבין העולם שבחוץ. אם מטרת הבדיקה היא לבחון את אוזניך, הרי שהדרך אליה היא בחינה לעצביך: תחילה בזימון תור אצל רופא המשפחה, המשך בכך שבמכונים המוסמכים לבצע בדיקה לא עונים לטלפון - וכשכבר עונים, מתברר שלא מספיקה ההפניה מרופא המשפחה אלא שצריך להקדים לה בדיקת מומחה לאף, אוזן וגרון. והנה, אחרי כל המיני־סאגה הזאת, כשכבר הכנתי את עצמי לחודשים ארוכים של המתנה, כפי שנאמר לי בתחילה, ניסיתי להתקשר לאחד המכונים - וראו זה פלא: לא רק שענו, אלא שהתור נקבע מהיום למחר.

מה אומר? חבל שנכנסתי למרפאה ולא לקזינו: הייתי היחיד בתור, התקבלתי בתוך דקות, ובמשך מחצית השעה הבאה חזרתי על מילים שהגתה באוזניי ובאוזניותיי הבודקת, הגבתי למנעד של צלילים, כשאני כבר מהרהר נוגות במכשיר השמיעה (לא בושה חלילה, ובכל זאת עוד סימן שאתה כבר לא צעיר), ואז אמרה לי הגברת הבודקת את המשפט הכי יפה ששמעתי מאישה זה שנים: “אתה יכול להסתדר עוד כמה שנים בלי מכשיר". כלומר, נמצאה ירידה קלה בהבחנה בכמה צלילים, אבל היא גבולית מכדי שאיאלץ להסתייע באביזרים.

“אני יכולה לרשום לך מכשיר, אבל אם זה לא נורא מפריע לך, אתה ממש לא מוכרח", כך סיכמה האישה הראשונה בחיי שלא ביקשה לשנות או לתקן אותי! בערב, כשישבנו לארוחה המשפחתית, היישרתי מבט אל עיני יקיריי, שהתפלאו מאוד על התוצאה המפתיעה וסיכמתי באהבה: “כמה פעמים כבר אמרתי לכם? זה לא שאני לא שומע, זה פשוט שלא אכפת לי!".