1. בעוד הלחימה ברצועת עזה נמשכת במלוא עוזה ומפקדי ולוחמי צה"ל מוכיחים רמה מקצועית גבוהה, דבקות במשימה, רוח איתנה ואמונה בצדקת הדרך, אנו הולכים ונחשפים למחירה.
יום אחר יום ניבטים אלינו תמונותיהם של הנופלים בקרב, רבים מהם אנשי מילואים וקצינים. ימי המלחמה לא מאפשרים לנו להיוודע לכולם באופן מפורט, אבל דמותם וסיפורי המשפחות מלמדים על דור מדהים של ישראלים, חדורי תחושת שליחות, אוהבי הארץ, נופיה, שביליה ושירתה.
עוד לא עיכלנו את השכול הכבד מטבח 7 באוקטובר של אזרחים מבוגרים, נשים וילדים, לצד חיילות וחיילים, שוטרות ושוטרים, אנשי שב"כ ואנשי כוחות הצלה שנטבחו בבוקר הארור ההוא – והנה מתחילה שורת הנופלים לובשי המדים במלחמת השחרור השנייה של ישראל.
באולפן קשת ישבתי לצדן של צליל ורון כהן, האחיות של רס"ל אוהד כהן ז"ל, לוחם שלדג שנפל בעזה. הן מספרות עליו בדמעות, אוחזות זו בידה של זו. מספרות על צעיר מקסים שניצל כל שעת פנאי כדי לצאת לטיולים ברחבי הארץ. על לוחם ביחידת עילית שלפני סוף המסלול הוכש בידי נחש ארסי, אושפז במצב קשה ובסכנת חיים, החלים ומיהר לחזור ליחידה.
רק לאחרונה הוא התלוצץ עם אחיותיו כי אם ייפול בקרב כלשהו, הוא רוצה שישמיעו את השיר האהוב עליו "מלך העולם" של שלמה ארצי. נבואתו השחורה של מלך העולם הזה התממשה וצוואתו קוימה. וכמוהו עוד עשרות רבות של טובי בניה ובנותיה של הארץ הטובה שמסתערים ומבינים שעם שלא נאבק ויהיה נכון לשלם על חירותו גם במחיר דמים – לא יהיה ראוי לה.
איזו גאווה זו להיות שייך לעם הזה. בכל לילה אני מתפלל שהמלחמה תסתיים מהר וטוב ונותן עוד תפילה שהערבות ההדדית, שותפות הגורל, האחדות והלכידות שמאפיינות אותנו בימים הללו – לא יסתיימו לעולם.
2. בזמן המלחמה לא עושים פוליטיקה כמובן, אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכבר הודיע פומבית שהוא אחראי לעתיד של ביטחון ישראל, עושה גם עושה. גם הוא וגם אנשיו. הם נערכים להיות מוכנים לוועדת החקירה ולצונאמי הציבורי שיתרחש כאן בתום המלחמה, לשמור מה שצריך, להכין טיעונים, אולי להעלים מה שלא כדאי שיידעו, ולגרום לקורבנות הפוטנציאליים במערכת הביטחון להיות בעמדה נחותה, גם כי אין להם זמן וגם כי מקשים עליהם להקליט פגישות ודיונים.
עד כדי כך הגיע האבסורד, שהיועצת המשפטית לממשלה נאלצה השבוע תוך כדי מלחמה להורות לראש המל"ל להחזיר בחזרה וללא דיחוי את כלל החומרים מדיוני הקבינט שנאספו. אוי לה לבושה.
מאז מסיבת העיתונאים שבה ניאות להשיב על שאלות, כולל על בנו שמגויס בחו"ל לאסוף תרומות ועל אחריותו של אבו מאזן להתקפת 7 באוקטובר, וככל שהתמרון היבשתי מתנהל כהלכה, נתניהו מחייך יותר וזחוח יותר, כך לפחות על פי הצילומים.
הוא מקפיד בכל יום להגיע לצילומים עם תפאורת החיילות והחיילים ביחידות הנכונות, רק עם סדירים כמובן, שלא יפתחו את הפה ויעירו הערה כמו מילואימניקים, וזאת לאחר שהמתינו זמן רב, תודרכו, נשקם נפרק והם נאלצים לשתף פעולה עם המיצג היומי הזה בשפתיים קפוצות.
נתניהו לא מודע למצבו בציבור, בסיעתו, אצל ראשי הערים שלו, בקרב אנשי המילואים והמפונים. בני גנץ וגדי איזנקוט משרים עליו ביטחון, וצה"ל הוא עוגן שעתיד בעיניו לתת לו תמונת ניצחון.
מה שנתניהו שוכח הוא שבישראל זוכרים מלחמות על פי היום הראשון שלהן ולא על פי היום האחרון. ואלו לא רק התיקים הפליליים, לא רק השנה הנוראית שהוא ויריב לוין ואחרים הובילו אותנו בה לקרע בעם ובצבא, לפילוג, שיסוע, שנאה ועיסוק בטפל, וזה לא רק המחדל הנוראי של 7 באוקטובר.
גם על התנהלותו במלחמה הוא עתיד לשלם, על תת־התפקוד של משרדים רבים שבוצעו בהם מינויים פוליטיים ולא ראויים, על הבריחה ממפגש עם משפחות שכולות, חברי קיבוצים ומושבים שכמעט והוכחדו ועוד "אין לי זמן, אני מנהל את הלחימה", הוא אמר לעם. "אפגוש אותם בעתיד", הבטיח. יש לו תוכניות לטווח הארוך, הוא רק בראשית דרכו. במזרח התיכון מאז ומעולם היה המנהיג עצמו האחרון לדעת שאין לו עוד מרפסת לנאום ממנה להמון.
3. אני מתנגד לאמירות וללחצים להחליף כעת את ראש הממשלה. אפשר וצריך להסתדר במלחמה עם מה שיש. עם כל הקושי, גנץ, שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי מנהלים את האירוע ברעות ובתבונה (חסרה לי שם מאוד אישה לא לוחמנית, עם שכל ישר).
אני חושב שעם גמר המלחמה, השבת הביטחון לגבולות, השבת החטופים הביתה ואחרי התחקירים הראשונים וההכרחיים, יגישו אנשי המילואים, המשפחות השכולות, הפצועים והמעונים את החשבונית לממשלה. הראשונים להרכין ראש, להתנצל שוב, לקחת אחריות ולהניח מפתחות, יהיו אנשי הצבא והשב"כ. הם יסמנו לראש הממשלה את הכיוון ואת הדרך.
אגב, אני חושב הרבה מאוד בימים הללו על הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי, מפקד ומנהיג מהליגה העליונה שלנו והאיש הכי טוב ומתאים שיכול היה צה"ל להעמיד בראשו.
הכשל הגדול והבלתי ייאמן של בוקר 7 באוקטובר, המודיעיני, התפיסתי והמבצעי נפל עליו ועלינו במשמרת שלו: צבא ההגנה לישראל תחת פיקודו לא נתן הגנה לישראל. מבחינה מסוימת זעקות השבר והקריאות לעזרה של הילדים והמבוגרים מתוך הממ"דים אל המכשירים הסלולריים "הצילו", גוברות פי כמה וכמה על קריאותיהם של לוחמי צה"ל ממעוזי התעלה טרם נפילתם בקרב או הליכתם בשבי.
הרמטכ"ל מבין זאת היטב. ואולי דווקא בשל כך הפגין צה"ל בראשותו יכולת מרשימה מאוד של התאוששות מההלם, מההפתעה, מהכישלון – אל איסוף השברים, קימה על הרגליים, גיוס מסיבי ויציאה למלחמה במספר זירות שמתנהלת בינתיים באחריות, בשיקול דעת ובמקצועיות. הרצי הלוי ראוי גם להוקרה על זה. אם יעזוב, נזיל דמעה ונמחא לו כף. אני גם אצדיע לו. הוא יקיר בניה של הארץ.
4. צה"ל של היום שאחרי ייראה אחר ושונה גם הוא. כמו המדינה שלו.
אנו נידרש לגיבוש אסטרטגיה ביטחונית חדשה ורלוונטית לאזור עם אפס הכלה, ולמשטר ביטחוני נוקשה בגבולות. נצטרך להגדיל את הצבא, להוסיף לו יחידות, להגדיל את תקציבו מעבר להחזר הוצאות המלחמה וחידוש רמות המלאים של חימוש, דלק וחלפים.
צה"ל יצטרך לחזור ולקדש את תפיסות הביטחון השוטף הקלאסיות ולא להישען רק על טכנולוגיות וחיישנים. הקיצוץ בכוח אדם ובכסף והחשש של הפיקוד הבכיר מפני חטיפת חיילים, גרמו גם לשינוי הזה. כעת השינוי זועק לשינוי. יצטרכו לחזור למוצבים, לפטרולים, למארבים, לכוננויות עם שחר בשילוב טכנולוגיות. כנראה שאין לזה תחליף.
הצבא יצטרך לחזק את מרכיבי איפכא מסתברא (פרקליטי השטן) בכל תחום, לטפח קצינים ברמות הבכירות עם חשיבה נון־קונפורמיסטית שיאתגרו את הפיקוד העליון (בדרך כלל לא אוהבים אותם).
ואנחנו נצטרך לחזור ולעטוף את צה"ל ואת מפקדיו ומשרתיו, לתת להם תחושה של שליחים ולא של שודדים, לשמור על התנאים שלהם נוכח הפיתויים מהשוק הפרטי, ולחזור להבנה שאנחנו עדיין רחוקים מהמנוחה והנחלה.
5. רבים שואלים אותי על האיפוק וה"הססנות" של צה"ל בצפון ועל כך שנסראללה הוא שקובע את הכללים ואנחנו רק מגיבים. לאלו אני משיב שגם אם האיראנים והלבנונים והפלסטינים החליטו לפצל לנו את העוצמה הצבאית ו"לפשק" אותנו בין שתי זירות, אנחנו לא חייבים להיענות לבקשתם.
יש הרבה היגיון מדיני ומבצעי בעובדה שצה"ל תוקף בעזה ומשמיד את יכולות חמאס, ובצפון הוא נמצא בתצורת הגנה משמעותית ומגיב על כל אירוע. ישראל גדולה וחזקה דיה כדי לקבוע את סדר העדיפויות ואת העיתוי לכל אתגר.
בדבר אחד אין כל ספק. יהיה קושי להחזיר את תושבי הצפון לצפון, ובעיקר את קו העימות הראשון למציאות שבה כוח רדואן של חיזבאללה מטייל להם חמוש מעבר לחלון. זו הולכת להיות מערכה ארוכה של אין ברירה.
ולחות'ים מתימן, שמנסים מטעם האיראנים לפגוע באילת ובדרום ישראל: גם לנו מותר "לשלם" לתימנים בשוטף פלוס 90. נעמוד בזה. כל דבר בעתו.
6. מנהלת תקומה בראשות תא"ל (מיל') משה אדרי יוצאת לדרך עם משימת הדור – להחזיר את החיים והשגרה לקיבוצי, מושבי וערי העוטף. לא רק להחזיר, אלא לחזק, להרחיב ולתת עידוד ותמריץ לעוברים לחבל ארץ חשוב ויפה זה.
ובינתיים מספרים לי ראשי יישובים ומועצות כי לפחות מלשכותיהם של שני שרים פנו אליהם והציעו להם "הצעה שאי אפשר לסרב לה": תעבדו רק מולנו ולא מול מנהלת תקומה ותקבלו יותר. לך תבנה מדינה.
7. מערך בריאות הנפש בישראל מוטרד מאוד, ולכן גם אנחנו צריכים להיות מוטרדים. הוא לא ערוך דיו לצונאמי הגדול שבפתח, של פניות לעזרה וסיוע מכלל האוכלוסייה.
מספרים לי בכירים בתחום שהמערך הציבורי בקריסה בשל העומסים, ובשוק הפרטי של בריאות הנפש התורים ארוכים (שנה) והמחירים גבוהים, ולציבור בחלקו אין יכולת לשלם.
אלו לא רק לוחמי הסדיר והמילואים שישובו, לא רק תושבי הקיבוצים, המושבים והערים שנחשפו למראות קשים, לא רק מחלציהם ובני משפחותיהם, אלא רבים נוספים באין־ספור תחומים שעיניהם נחשפו למראות קשים מאוד.
מספרים לי רופאים שפעלו בזיהוי במתקן הגופות בשורה, שהנאצים מחמאס השתמשו בפצצות דלק אוויר שמגיעות ל־3,000 מעלות. איך אפשר לשרוד מראות כאלה? (אגב, משה בובליל, בעלי "קלאב הוטל", הזמין את כל רופאי הפה והלסת בהדסה שעסקו בזיהוי התובעני ושעיניהם ראו זוועות, לחופשה מלאה עם משפחותיהם על חשבונו).
שאלתי את חברי פרופ' אייל פרוכטר, שהיה ראש מערך בריאות הנפש בצה"ל וכיום מנהל בית חולים מעלה כרמל, מה עושים? הוא מספר לי שהמערכת "הורעבה" שנים והוזנחה, ושכעת יש להיערך לעלייה של 50% לפחות במספר המטופלים שיפנו, ואכן חסרים פסיכיאטרים ופסיכולוגים לילדים ועובדים סוציאליים. המאמץ כעת הוא גם לבנות תקציב ראוי, גם לנסות להחזיר בעלי מקצוע מהתחום הפרטי לציבורי, וגם לתכנן ולהעביר הדרכות לציבור לטפל עצמאית בטראומות.
"זה הולך להיות קשוח", הוא אומר. במקביל ינסו לגייס עוד אנשים ולהסתייע בסטודנטים בשנה האחרונה למתן מענה ראשוני.
ישראל חייבת להיערך לטיפול במגה־אירוע טראומה בין־דורי. ואתם, אל תהססו להיעזר ולפנות. זה בנפשנו.
8. השבוע הביא דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי את עוצמת תפקידו ואת עוצמת יחידתו לשיא. הופעתו האסטרטגית בעניין השימוש בבתי חולים כמוצבי חמאס - הייתה מתקפת מנע מוצלחת לקמפיין של פיגוע הומניטרי שתכנן ארגון הטרור.
העובדה שהדובר, שהוא לוחם בעברו ובאופיו, הצטרף אישית לפקודיו לשעבר בשייטת 13 והביא הוכחות חותכות – נתנה משנה תוקף ומשקל אחר ל"הודעת דובר צה"ל". זו הייתה הופעה לפנתיאון הלאומי ולתפארת מורשת דובר צה"ל.
ביקרתי לפני מספר ימים בחמ"ל דובר צה"ל ובמכלולי העשייה. מאות רבות של אנשי סדיר ומילואים עומדים אחרי דובר צה"ל האיש. על רבים מהם הייתה לי הזכות לפקד, ואני גאה בהם מאוד. בחרבות ברזל מגיעה היחידה הזאת לשיא בהצגת יכולות ברמה האסטרטגית והלאומית, ומשקלה במטה הכללי ובמערכה גדל ונעשה מרכזי מאוד.
9. אצל רוז'ה בקפה בעיר העתיקה באשקלון, אווירת מלחמה. רוז'ה, מוסד ותיק וידוע בעיר המותקפת ביותר, לבש מדי ב' וענד דסקיות של החטופים. כל הקפה מעוטר בתמונות החטופים, והפרלמנט היומי מקיים דיונים חשובים על מה ואיך יהיה.
רוז'ה אומר לי השבוע שהוא אופטימי ושהחוסן יישמר ושלבו ותפילותיו עם חיילי צה"ל ועם החטופים. הוא מוזג לי כוס רוזטה וספל אספרסו ומבטיח לי שיהיה טוב ושאנחנו ננצח, ואני מאמין לו. שבת שלום.