בסוף השבוע שעבר ציינתי 54 שנים ללידתי. בכוונה נכתב “ציינתי" ולא “חגגתי", כי אף שניסיתי ורציתי, זה לא ממש הלך. הנתון הבא אולי יפתיע על רקע המצב, אבל בחודש האחרון, קצת אחרי שחלף ההלם הראשוני, ביליתי בברים ובמסעדות הרבה יותר מאשר בחיים הקודמים של כולנו. פשוט יש כל כך הרבה מסעדנים, בעלי ברים, שפים ועוד עובדים בתעשיית האירוח שהיה חשוב לי לחבק, עד שבאחד הימים, קצת מבוסם ומפוטם, אמרתי למישהי: “אללי, עד שנחזור לשגרה אהיה כבר שמן ומרושש". 

הנה לכם פרדוקס: אף על פי שאכלתי - ממטוגן ועד מאודה, מחריף ועד מתוק, מתאילנדי ועד ליווני - לכל המאכלים היה אותו הטעם. אף על פי ששתיתי -  מגינס ועד קרלסברג, מקראפט ועד לתעשייתי, מתזקיקי פירות ועד לדגנים, מצ'ייסרים “נקיים" ועד לקוקטיילים - לא נמדד עוד הדרינק על פי איכותו אלא רק על פי מידת השפעתו.

גם יום ההולדת שלי שימר את המגמה הזאת: בערבו ישבתי בבר הבית שלי, מוקף בחברים אהובים. למחרת המשכנו בפורמט זוגי אל הבר־מסעדה שאני כל כך אוהב, בשישי יצאנו אל מחוץ לעיר, אל אחד היקבים האהובים עליי ביותר - ואת אירועי סוף השבוע חתמנו במסעדה ההיא שאני תמיד שואל את עצמי איך אנחנו לא אוכלים שם יותר.

מה המשותף לכל אלה? ובכן, בכולם החיבוק היה אמיתי, אבל החיוך קצת מזויף. וכן, אני יודע שזה בדיוק הזמן להגיד תודה על מה שיש, לחבק את הטוב בחיים ולחוש הקלה עצומה על שהטלטלה הקולקטיבית לא פגעה במעגל הקרוב ביותר אליי. רק שאני מודה שאיני מצליח להרגיש שום דבר מלבד אשמה: הן הגדולה גרה כשנה וחצי בקיבוץ ההוא, שחטף הכי חזק מכולם. הן אחיה היה יכול להיות בין החוגגים באותה מסיבה שהפכה לטריפ רע. הן הקטנה, שתתגייס בעוד שבועיים, עלולה הייתה להתגייס כבר לפני כמה חודשים ולהיות בין, אתם יודעים: מהדברים הרעים האלה שהדבר היחיד שקשה יותר מלחשוב עליהם הוא להימנע מאותן מחשבות בדיוק. 

ואם זה מה שאני מרגיש, ממרחק של זמן ומקום, מה מידת האשמה שחשים השכנים או קרובי המשפחה שגרו בבית ליד, אנשים חפים מכל פשע, שיחיו כל חייהם עם האשמה: למה הוא ולא אני, למה הם ולא אנחנו? כמו רבים מאיתנו, אני משחק את המשחק: מזמין את ההוא לצ'ייסר, מרים לחיים עם ההיא, צוחק, מתחבק ומסתחבק, אבל אני גם הראשון להודות שהתחושה היא שהכל קצת מאולץ, בברים שהפכו למעין חדרי בריחה. 

למה “חדרי בריחה"? כי לא צריך השכלה מתחום בריאות הנפש כדי לדעת שהצעדים הראשונים במסע החזרה לשגרה הם קודם כל להפנים, לעכל, להבין ולהתמודד - ואני לפחות עוד לא שם. גם זה יחכה כנראה לשש אחרי המלחמה (תהייה של כותב למחייתו: מעניין אם עת כתב ירוסלב האשק את עלילותיו של החייל האמיץ שווייק, הוא חשב שדווקא המשפט הזה יהפוך למטבע לשון יותר מכל שורה אחרת שכתב בימי חייו). עוד יבוא זמנו של חשבון הנפש, עוד יגיע עת חישוב מסלול מחדש.

שלא תבינו לא נכון, לבי לא גס, חלילה, בטוב: אני מחבק באהבה את כל מה שיש לי, אסיר תודה על שהגולה שתקועה אצלי בגרון, מקורה בעיקר בהזדהות (שעמוקה ככל שתהיה, לעולם לא תהיה חזקה כמו הכאב שחש מי שהאירועים פגעו בו מקרוב), ובכל זאת, טעם מריר התגנב השנה גם למתוקים שבקינוחי יום ההולדת שלי.

“מה כבר יש לחגוג בגיל 54?", תיניתי את צרותיי בפני מכר, מבוגר ממני כמעט ב־20 שנה: “מה קרה לך?", נזף בי: “54 זה שלוש פעמים ח"י!", ומרוב שהיינו כבר מבוסמים, לקח לנו חמש דקות כדי להיווכח שצדק. 

אז כן, “אני עוד חי, חי, חי", כמילות השיר ההוא, ואם לשאול עוד שורה משיר שלא חשבתי שאצטט אי־פעם (מילים: יורם טהרלב, לחן: אבי טולדנו, ביצוע: אבי טולדנו), אז: “עוד יפים הם הלילות בכנען, טרם השמש עולה". או אם לצטט מקור מיוחס עוד פחות, הרי שיאצק, אותה דמות משופמת וחמושה באקורדיון, שכה היטיב לגלם שלמה בראבא, היה אומר ש"זה הזמן לסתום את המוח ולשמוח בכוח".

הבעיה היא שזו לא היכולת לשמוח שאבדה לנו, אלא היכולת להתנתק קצת מהאירועים כדי לצחוק לרגע. אתם יודעים, היכולת הקטנה־גדולה הזאת שמאפשרת לנו להתגבר על אסונות קטנים: מהפסד בדרבי או בבחירות, דרך צרה בריאותית או כלכלית ועד לאהבה נכזבת. כל אלה, מה יותר ומה פחות, כואבים בדרכם, אבל לרוב כל מה שצריך כדי לנצח אותם, הוא כמה דרינקים, ביס טעים וחיבוק מדורשי טובתך.

רק שאת החיה הזאת שגילינו לפתע, קשה מאוד לנצח בטכניקות ההתמודדות המקובלות. אם כך, הרי שאולי הידיעה שאני עוד “חי, חי, חי", היא גם נקודת התחלה סבירה.