אם יורשה לי לנחש, מדינת ישראל ב־75 שנותיה צברה ניסיון בטראומה כפי שרבות ממדינות העולם אינן מסוגלות או רוצות לדמיין. לא שיש תחרות רשמית בתחום, ואילו הייתה תחרות, ייתכן שהרבה מאוד דברי בלע וביקורת אכזרית היו נחסכים מכולנו באופן כללי ובימים אלה בפרט.
אתחיל מהסוף: בטור אישי זה אין משום כוונה להקטין חלילה טראומה או פוסט־טראומה. בתקופה האחרונה עולה מכל כיוון הצירוף “פוסט־טראומה". כולנו מרגישים בטראומה או בפוסט־טראומה, וקשה להתווכח עם תחושות. כל אדם מעבד חוויות באופן שונה, ומי אני בכלל שאזכיר שלא כל חוויה, איומה ככל שתהיה, יכולה לגרום לפוסט־טראומה.
מה שהתרחש מאז 7 באוקטובר הוא מסכת כל כך יוצאת דופן, שהדבר היחיד שאפשר אותו להשוות אליו, אומרים נשות ואנשי מקצוע מתחום הטיפול, הוא אסון התאומים. גם הפרקטיקות הנפוצות והוותיקות לטיפול בטראומה משתוממות מול היקפיו, אכזריותו ועומקו של האסון שפקד אותנו. הכל נלמד עכשיו תוך כדי תנועה. כל הגשת עזרה מקצועית נדרשת למסוגלות טיפולית, הבנה, ידע וכלים מבוססים, בצד היכרות עם טראומה לשלביה השונים.
כשאדם שרוי בהלם ובשוק ראשוניים, ההתייחסות אליו תהיה שונה מאשר בשלבים מאוחרים יותר שדורשים עיבוד. אחת האמירות החוזרות בקרב אנשי טיפול מוסמכים היא שאנשים לא יודעים מי יכול לעזור להם באמת בזמנים כאלה. זהו הרנסנס של השרלטנים.
מרגע שהתחלתי לחפש אותם, הם צצים אצלי בזה אחר זה. כולם משתמשים במילים גבוהות, מדברים על “שחרור חסמים" ו"דפוסים מעכבים": שיטה אחת מציעה “להסיר חסמים ופסולת רגשית ומסייעת בריפוי מהשורש". אחרת, של מי שמגדירה את עצמה כרוכבת על חיות שנכחדו, מציעה טיפול לאנשים שסובלים מטראומה והכשרה לדור המשך שילמד כיצד “לזהות נושאים המצריכים טיפול". שיטה נוספת של אדם שמגדיר את עצמו כפסיכותרפיסט, “פותחה מתוך מחקר מעמיק בנבכי תת־המודע והמוח הביולוגי וניסיון קלינאי רב־שנים, מבוססת על מחקרים מדעיים". מחקר בנבכי התת־מודע. לא סתם בתת. בנבכי התת של התת. שיטה אחרת מציעה “כלים חדשים! חכמים! ואפילו מהפכניים! לשינוי אמיתי ומיידי של החיים שלכם בעקבות המלחמה".
מפתה מאוד להיפטר ממצב רגשי קשה בלי לדבר על הדברים. רוצים להיות פסיכותרפיסטים באמצעות אימון הנחיר השמאלי? המצאתי את זה עכשיו, אבל קדימה. זו אפילו לא עבירה על החוק, מהסיבה הפשוטה שאין חוק. פסיכותרפיה אינה מוגדרת בחוק כמקצוע, וכל אדם יכול להכריז על עצמו כעל כזה. הניסיונות לקדם בארץ את חוק העיסוק בפסיכותרפיה, כלומר בטיפול נפשי מכוון בהסכמה הדדית ובאמצעים פסיכולוגיים מקצועיים מקובלים - נכשלו. חריגים הם הפסיכולוגים, שכפופים לחוק הפסיכולוגים שקובע ש"לא ייתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג מומחה".
אני מניחה שחלק מהמציעים טיפול חדשני באמצעות רכיבה על חד קרן באמת רוצים לעזור. אז מה אם הם רוצים. אנשי המקצוע מוטרדים מאוד. הם אומרים כמה דברים: בשביל להמציא שיטת טיפול שאינה מבוססת מחקר, אדם צריך לחשוב שהוא בערך אלוהים, ומכאן שאנשים שמציעים שיטות טיפול מטעם עצמם עלולים להיות מסוכנים. מומחים לאפיגנטיקה, שעוסקת בביטוי הגנים שעוברים בתורשה אך אינם מלווים בשינויים ברצף הדנ"א, יודעים לספר ששינויים בגנים בעקבות טראומה הם שינויים המועברים לילדים.
כאמור, לא כל מי שהיה חשוף לטראומה מפתח פוסט־טראומה. יש גם ASD - אבחנה ברורה ומובחנת קלינית, שמזכירה בתסמיניה פוסט־טראומה וחולפת אחרי פרק זמן קצר יחסית.
פוסט־טראומה נחשבת לאחת מהפרעות החרדה שמשתקות תפקוד תקין. עד שנות ה־80 התופעה כונתה הלם קרב ושויכה רק לחיילים שחזרו מקרבות ואשר התנהגותם ואישיותם השתנו ללא הכר, כך שלא הצליחו לתפקד במישורים השונים של חייהם. התופעה לא נבדקה, זוהתה או טופלה באלה שאינם חיילים וכמובן שלא בילדים.
הספרות היפה הקדימה את המחקר בתחום: ב־1929 פורסם “במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק. הספר עסק במחיר שהמלחמה גבתה מהחיילים הצעירים הגרמנים שנשלחו לחזית המערבית בתחילת מלחמת העולם הראשונה. דרך עיני הגיבור, רמרק תיאר את האימה, הבדידות והניתוק ממציאות שפויה. שני עשורים לאחר מכן ג'יי.די. סלינג'ר פרסם ב"ניו יורקר" את “יום מושלם לדגי בננה" עם סיפורו של סימור גלאס, שחוזר פגוע ממלחמת העולם השנייה. הוא מפזר סימנים, אבל אין מי שיפענח אותם. הסיפור מסתיים בהתאבדותו.
התנ"ך של הפסיכיאטריה, 5-DSM, מגדיר "פוסט–טראומה" - "הלמת" בעברית (תסמונת דחק פוסט–טראומטית ובקיצור: PTSD) - כתגובה לאירוע טראומטי שבו התקיימו שני דברים: הראשון - חשיפה של האדם לאירועים הקשורים במוות, לפציעה חמורה או לאיום לפגיעה בשלמות גופו או גופם של אחרים. השני - תגובתו של האדם הייתה כרוכה בפחד עז, חוסר אונים או אימה.
בהגדרה המקצועית, האירוע הטראומטי נחווה מחדש באופן מתמשך בדרכים שונות, כגון: זיכרונות חוזרים ונשנים, מחשבות, חלומות מטרידים, אשליות, תחושה שהאירוע הטראומטי חוזר על עצמו, כולל הזיות ואפיזודות פלאשבק. יש כמובן גם תגובות פיזיולוגיות ורגשיות כמו קשיי שינה, עצבנות, רמת ריכוז ירודה ודריכות יתר, עצבנות, תחושת ניתוק או ניכור, קושי בהתמודדות עם רגשות, קשיי ריכוז, תגובות בהלה מוגזמות וחוסר יכולת לתכנן את העתיד, למשל, מחשבות על קריירה, נישואים, הבאת ילדים לעולם וכיוצא באלו. בנוסף, מאמצים להימנע ממחשבות, מרגשות או משיחות הקשורים לטראומה והימנעות מפעילויות, ממקומות או מאנשים המעוררים זיכרונות מהטראומה.
זוהי רשימה חלקית. לכל אלה הצטרפה בגרסה המתוקנת האחרונה של ה־5-DSM, פגיעה חברתית, תעסוקתית או בתחומי תפקוד חשובים אחרים. אצל ילדים התגובות שונות, וכמו בבדיקות דם, קריאת תוצאות חלקית תמיד תוביל לאבחנה חלקית, ומכאן - שגויה.
מערכת בריאות הנפש היא עוד מערכת שהוזנחה בשנים האחרונות ולמרות זאת, מי שעמלו על ייבושה לא הספיקו לייבש את הכל. מזל. עדיין יש מענים מקצועיים בקהילה: נט"ל, מרכזי חוסן קהילתיים ומוקדי ייעוץ טלפוניים של קופות החולים לתמיכה נפשית-רגשית. אלה פועלים לצד מוקד ער"ן, שיובש אף הוא בחסות הממשלה האחרונה וכורע תחת הנטל, אך אנשיו ממלאים את משימתם במסירות רבה. מוקדים נוספים אפשר למצוא ברשימה המלאה באתר פיקוד העורף ובאתר “כל זכות". כולם כאן, עם הכשרה מתאימה ואחריות, בלי חד קרן והבטחות לחולל קסמים.