גם אם תתארך ההפוגה ועסקאות החטופים יתמשכו על פני זמן רב, בדרג המדיני והצבאי יש אחדות דעים כי לאחריהן תתחדש הלחימה במלוא העוצמה עד להשגת היעד של פירוק חמאס. בארבעת השבועות האחרונים הוכיח צה"ל כי בכוחו להשיג את היעד הזה. אבל ההישג הצבאי, שכבר נקנה במחיר כואב, יהיה חסר ערך אם לא יבוא אחריו מעשה מדיני שיעצב מציאות חדשה בעזה.
רגע לפני הפסקת האש בעזה: התסריט שעלול להבעיר את הצפון
דברי הסתה נגד ישראל וצה"ל: הפשיטה על שאטי מעלה הילוך | צפו בתיעוד
אחרי הכישלון האיום של 7 באוקטובר צה"ל התעשת, ניער מעליו את הלם ההפתעה והמחדל - וכנגד כל המלעיזים, המפקפקים ונביאי הזעם למיניהם, הראה כי הוא יודע להשתלט על אחד המתחמים המבוצרים ביותר בעולם ולהכניע את מערכי ההגנה של חמאס. על אף המגבלות שמציב השטח הבנוי הצפוף של צפון הרצועה, שמכתיב תנועה במספר קטן של צירים מוכרים, צה"ל הצליח להפתיע ולתקוף מכיוון שהאויב לא צפה אותו.
כוחות אוגדה 162 שנעו בציר החוף, תקפו את מחנה הפליטים שאטי ממזרח ופגשו קו הגנה שמטעני הנפץ שלו היו מופנים מערבה. חמאס הניחו כנראה שנבוא אל שאטי מכיוון הים. כך היה גם בג'בליה ובזייתון, שמערכי ההגנה שלהם פנו מזרחה והותקפו מהעורף המערבי. מרכז העיר עזה, שהותקף מדרום, ממערב ומצפון, הוכנע במהירות.
בתום ארבעה שבועות של לחימה הצליחה ישראל להשתלט על רוב צפון הרצועה, למעט שכונות תופח, דרג' ושג'אעייה. תוך כדי כך פינתה ישראל, במהלך חסר תקדים, כמעט את כל האוכלוסייה של צפון עזה, 1.4 מיליון בני אדם, אל דרום הרצועה. ההישג הזה נקנה במחיר כבד וכואב של כ־70 הרוגים לכוחותינו, אבל לא קרוב לתחזיות של מאות הרוגים שצפו נביאי הזעם כמו אלוף בדימוס יצחק בריק.
עזה תחילה
אבל בעוד מכונת המלחמה של צה"ל ממחישה שהיא משומנת ויעילה, הקומה המדינית שמעליה נותרה מנומנמת ומתנהלת בעצלתיים. המועצה לביטחון לאומי, גוף המטה שאמור ליצור את המהלך המדיני שישלים ויבסס את ההישג הצבאי, נראית עדיין כמו גוף שנועד לספק שירותי כביסה וניקוי יבש למשפחת נתניהו. רגע לפני שאנחנו מחדשים את הלחימה, ככל הנראה משלימים את כיבוש צפון הרצועה ויוצאים למהלך קרקעי בדרומה – היכולת של המל"ל לעצב את מצב הסיום של הלחימה הופכת להיות קריטית. אם ישראל לא תדע לשרטט מנגנון שינהל את עזה ביום שאחרי, ולגייס את הכוחות הבינלאומיים הנדרשים למנגנון כזה – לא נוכל להשיג את המטרה הצבאית.
את המנגנון הזה צריך להציג כבר עכשיו. בתום ההפוגה, צה"ל יידע להשלים את כיבוש צפון הרצועה ולהכניע את גדודי חמאס שנותרו בה. אבל לפני שנצא לתמרון המכריע בדרום הרצועה, ישראל חייבת לתכנן את מצב הסיום, אחרת לא תהיה לנו לגיטימציה להגיע אליו.
זה תקופה שמעריכים כי הנהגת חמאס נמצאת בח'אן יונס, וכנראה גם מרבית החטופים. צה"ל בחר להתחיל בתמרון לצפון מתוך הבנה ששם עיקר הכוח הצבאי ומוסדות השלטון של חמאס. ההישג הפיזי והתודעתי בכיבוש העיר עזה נועד להביא את הנהגת חמאס להכרה כי הם עומדים לאבד את הכל, ואכן כיבוש עזה הוביל אותם להתחיל בשחרור החטופים.
יחיא סנוואר מבין מה כבר איבד בעזה, ומבין גם שהכנעת ח'אן יונס לא תהיה קשה מדי עבורנו. לכן הוא מנסה לדחות את הקץ. בדרום הרצועה יש יותר שטחים פתוחים, שמגבילים פחות את התמרון. אבל עוד בטרם נתחיל לנוע לעבר ח'אן יונס, נידרש לפנות יותר מ־200 אלף תושביה, ונעמוד מול אירוע הומניטרי שרצוי מאוד שלא יונח לפתחנו.
כבר היום יש יותר ממיליון פליטים עזתיים שירדו לדרום הרצועה. אם נוסיף לזה את ח'אן יונס ואת העיירות שסביבה, נגיע ל־1.8 מיליון פליטים שיידחסו אל 250 מוסדות ציבור שסומנו בדרום הרצועה, ואל ערי האוהלים שקמו בחוף. מי יהיה אחראי להם?
זו בדיוק השאלה שהפנה השר גדי איזנקוט אל מתאם פעולות הממשלה בשטחים (המתפ"ש). לכאורה, הדין הבינלאומי לא מטיל על צה"ל אחריות לאוכלוסייה בזמן לחימה, אבל ישראל מתנהלת תחת הדין הבינלאומי בנוסחו החמור. רוב הסיכויים שבימי הביניים שבין סיום התמרון בעזה לבין הקמת מנגנון שליטה בה – האחריות לאנשים האלה תוטל עלינו ועל מנגנון המתפ"ש.
לחזור לפילדלפי
אם לא נדע לתכנן עוד היום את מבנה השליטה בעזה שלאחר חמאס – נמצא את עצמנו מתבוססים לא רק בבוץ של עזה אלא גם בביוב ובמחלות שלה. הבעיה היא שהיום אין לנו שמעון פרס שיידע לרתום את מנהיגי העולם למהלך כזה. יש לנו ראש ממשלה מצורע, שמלבד הנשיא ג'ו ביידן איש לא מושיט לו יד, וגם ביידן עושה את זה בהסתייגות.
אם נרצה או לא, התשובה לעזה תהיה חייבת לכלול את הרשות הפלסטינית. בלעדיה לא ניתן יהיה לרתום את האמריקאים, את האירופים ואת מדינות ערב לניהול ושיקום הרצועה ביום שאחרי. אבו מאזן הוא לא כוס התה של רוב הישראלים, הוא בוודאי לא ציוני או פרו־ישראלי, אבל הוא הגורם היחיד שאינו בהשפעה איראנית שיכול לקבל אחריות לרצועה בתמיכה בינלאומית. יש לו עדיין 27 אלף פקידים מקבלי משכורת בעזה, שהם תשתית למשטר עתידי, ועדיין הוא לא יוכל להיכנס לשם על גבי טנקים ישראליים. תידרש קואליציה מערבית־ערבית לגבות אותו - בלגיטימציה ובכסף.
ויש עוד שאלה דרמטית שישראל טרם הכריעה בה: מה עתידם של מעבר רפיח וציר פילדלפי – הגבול שבין הרצועה למצרים. עד 2005 היה הציר בשליטה ישראלית, ומעבר הגבול בשליטה משותפת של ישראל והרשות הפלסטינית. בהתנתקות ויתרה ישראל על האחיזה בקו הגבול ובמעבר.
ישראל עדיין לא החליטה אם להשתלט מחדש על הגבול ועל המעבר, בעיקר בגלל הרגישות מול מצרים. אבל צריך להיות ברור ששום גורם, ערבי או בינלאומי, לא יוכל להבטיח לנו למנוע מעבר נשק ממצרים לרצועה. אם ישראל לא תחזור לשלוט במעבר לתוך עזה – אנחנו מתחילים בספירה לאחור לקראת ההתחמשות המחודשת של חמאס.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13