נסכים או לא נסכים בעניין העסקה שאינה מחזירה את כלל השבויים, אי אפשר שלא להתמלא בכל מנעד הרגשות כשרואים את הילדים החטופים הישראלים חוזרים מהשבי. ילד, ילדה, כל אחד מהם עולם עצום ומתוק של אהבה, רגשות, דאגה ותמימות שהושחתה באכזריות כבר בתחילת חייהם. אין הורה שאינו משליך על עצמו את התחושה שהיו אלה ילדיו שלו, והמחשבות והפחדים מפוצצים את ראשו.
הפעימה השביעית יוצאת לדרך: שתי החטופות הועברו לשטח ישראל
"רק עכשיו יושבת שבעה על הבן שלה": חנה פרי מנסה לעכל את המציאות החדשה
7 באוקטובר הוא רגע מכונן בחייהם של הורים, כך אני מרגישה לפחות. ההבטחה הזו שאת נותנת לעצמך עם קבלת התפקיד המחייב של ההורות, מהיום שבו התינוק שלך מגיח לאוויר העולם, שתעשי הכל למענו. הלביאה הזו שאת נהפכת אליה בטבעיות כאמא במרוץ השנים כדי לוודא שכך קורה. כשקשה לך - אין דבר, תמיד הפנים מופנות קדימה למען בריאותו, אושרו ועתידו.
הורות היא כלא של חרדות, עם נגיעות קסומות של נחת. כך אני מגדירה אותה בפני עצמי. מעדיפה לספר לעצמי את האמת בכותרת, מאשר קשקושים מורכבים שניסו למכור לי אחרים שחושבים בדיוק כמוני ולא יודו בכך. כשאני מביטה, בשבוע מטלטל נוסף שעובר על המדינה היקרה שלנו, בילדים המתוקים שחוזרים מהשבי, אני מקווה בכל לבי לפגוש אותם בעוד שנים כאנשים בריאים וחזקים שהתגברו על הימים המחרידים האלה. אך לטראומות, כידוע, יש מחירים ארוכי טווח.
אין מילים שיכולות לבטא את עומק השבר של ההורים שילדיהם נחטפו איתם או בלעדיהם ב־7 באוקטובר מול קני הנשק והאכזריות של המחבלים הארורים שאין להם ערך לחיי אדם, כולל ילדים. מבחינת מחבלי חמאס, במנטליות של המפלצות, ילדים חמאסניקים הם שהידים בהתהוות. הם מתוכנתים כאמצעי לחיסול יהודים, מחנכים אותם מגיל אפס למנטליות של רוצחים ושאנחנו היהודים – כלבים. זו תרבות חמאס. בדיוק ההפך המוחלט מהתרבות שלנו.
אנחנו יודעים ש"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו". יודעים זאת גם מי ממקבלי ההחלטות שהתקשו בהצבעה המורכבת על העסקה לשחרור חלקי של החטופים, לצד המחירים שאנו עוד צפויים לשלם על האסירים הביטחוניים המתועבים שישוחררו מהכלא הישראלי ויתקבלו בתרועות.
הלב והדאגה נמצאים עם הילדים שנותרו מאחור, עם האמהות שנותרו שם, עם הנשים, גם עם הגברים ועם החיילים. אומרים שאין כמו אמא, זה נכון. אבל האמת היא שגם אין כמו אבא. בלתי אפשרי להשלים עם חזרה חלקית של משפחה, כשאב המשפחה נותר מאחור בשבי חמאס בעזה. ילדים זקוקים לאבא, וגם אבא הוא ילד להורים בעצמו, לא משנה מה גילו.
זו התעללות נפשית בבני המשפחה ובעם שלנו לדעת שגברים, אבות ואזרחים משום שהם גברים, נותרים שם מאחור. בנוסף לסלקציה בין הילדים החוזרים, האמהות והנשים – חמאס פשוט נהנה לראות אותנו סובלים. הסבל שלנו הוא האושר שלו. הלב הישראלי מתרגש עם כל אחד מהשבים. אפילו בלה הכלבה הייתה לאור קטן שחזר ממנהרות הרוע בעזה.
על סחבת וצדק
אחרי שנתיים וחצי בית המשפט המחוזי בלוד גזר השבוע מאסר עולם ושש שנות מאסר במצטבר על הרוצח אמיר רז – השוטר שירה למוות באשתו דיאנה דדבייב ז"ל לעיני ילדיהם ביישוב נעלה שבשומרון. השופטת רות לורך, נשיאת בית המשפט וראש ההרכב, ציינה בגזר הדין כשמשפחתה של דיאנה נכחה באולם, כי "הנאשם הורשע ברצח בנסיבות מחמירות, תקיפת קטין והתעללות בקטין בידי אחראי. כשהמנוחה מתחננת על חייה, הוא ירה בה בירך ואז ירייה נוספת בראשה. בנוסף לעבירת הרצח, הוא ביצע תקיפה והתעללות בילדיו – כלפי ארבעה קטינים רכים בשנים באירוע מתמשך ואכזרי".
מדובר בגזר דין תקדימי, שכן השופטים הבינו את האכזריות שברצח המזעזע, ולדברי בני המשפחה, שנאבקו במשך שנתיים וחצי, "עכשיו נהיה פנויים באמת לרפא את הילדים ואת המשפחה אחרי שלוש שנים".
כאן עולה שוב התסכול מהסחבת בבתי המשפט, התנהלות שמאפיינת גופים רבים במדינה שלנו. לעתים, כמו במקרה הזה, אזרחים נמצאים במצוקה ונאלצים להמתין זמן רב עד שתשובה סופית מתקבלת מהם. הפעם לפחות הצדק נעשה, והלוואי שהעונש המרתיע יהיה מה שיבלום את הרצח הבא.
הבהרה
לפני כחודש וחצי שיתפתי בתחושותיי כילדה בת 5 בימי מלחמת המפרץ, באזעקות, בחדר האטום, כשהיום כאמא בעצמי אני מבינה בצער מה אמי הרגישה אז. סיפרתי זיכרון ילדות עוצמתי שהאמירה המרגיעה הגיעה מפי אחי הגדול אייל, אז בן 8, שטען בביטחון כי "הטובים תמיד מנצחים בסוף, ואנחנו הטובים".
ובכן, מאז אותם הדברים חלפו עשרות שנים. אחי הגדול, כיום בן 40 ואב לשלושה ילדים בעצמו, ביקש לעדכן את גרסתו בעקבות פרסום הדברים והנה היא מובאת לפניכם: "הטובים תמיד מנצחים בסוף – אם הם יותר חזקים!". כל מילה.