בינתיים לא ניצחנו. צריך לחזור ולהזכיר לעצמנו את העובדה הזאת, כי יום רודף יום, הפוגה נצמדת להפוגה, שידור ישיר מתארך לעוד שעה ועוד שעה של שגרת שיירות המחזירות חטופים – ולא ניצחנו. אנחנו גם לא קרובים לניצחון. למעשה, אם המלחמה תיעצר עכשיו, נוכל לומר שהפסדנו.
אין ולא יכולה להיות נוסחה מתמטית לחישוב התועלת והעלות של שחרור שבויים | שמואל רוזנר
נתניהו השווה את עצמו לנשיאים האמריקאים, אך השמיט עובדה חשובה
ראשי חמאס מן הסתם אומרים לעצמם: תוכנית הבלימה שלנו עובדת. תקפנו, רצחנו, חטפנו, אחר כך חטפנו מצה"ל, אחר כך עברנו להפוגה, וממנה נתגלגל לעוד אחת ועוד אחת, עד שלישראל כבר לא יהיה טעם או חשק או גיבוי או אנרגיה להמשיך. מול התחשיב הזה אין תרופה אלא נחישות גדולה, עיקשת. לשחרר את החטופים, ככל שאפשר – ואז להמשיך. להיכנס להפוגה – ואז להמשיך. להתנהל מול העולם – בלי לוותר על העיקרון המנחה את המלחמה הזאת מראשיתה: חמאס מוכרח ליפול.
ישראל צריכה לשדר את הנחישות הזאת בדיאלוג עם האמריקאים ועם המצרים ועם הקטארים. היא צריכה לשדר אותה באופן שידחוף אותם לפעולה. איזו פעולה? במקרה של קטאר ומצרים, מדובר בפעולה של ויתור. ישראל צריכה לשכנע את העולם הערבי שהמניה של חמאס צנחה למחיר אפס. שאין מה להשקיע בה יותר, אין מה לנסות להציל אותה, אין מה לבנות עליה. בעולם הערבי יושבים מנהיגים מחושבים וקרי רוח. הם לא זורקים כסף, ולא משקיעים משאבים במניות שאיבדו ערך. העובדה שטרם הבהירו לראשי חמאס שדינם להיכנע וללכת מעידה על כך שעדיין אינם משוכנעים. כלומר, ישראל לא הייתה מספיק משכנעת. מה שיאריך מאוד את המלחמה – אם ישראל תתעקש לנצח, או יקצר אותה מאוד – אם ישראל תתעקש פחות.
גודל הסכנה
בספרו "חשיפה לסיכון", באחד הפרקים שכבר ממש לקראת הסוף, נאסים ניקולס טאלב מסכם במשפט קצר את מה שהוא מכנה "הא־סימטריה המרכזית בחיים". מי שקרא את ספריו יבין אותה בקלות, כי היא עוברת בהם כחוט השני. מי שלא קרא, שילך ויקרא. כל שעה של קריאה בספריו של טאלב מספקת תובנות על מצבנו יותר מעשר שעות בצפייה של שידורים חיים בהמתנה למה שיבוא בשעה הבאה.
"באסטרטגיה שעשויה לגרום לחורבן" – זה כבר מהספר של טאלב הלבנוני־אמריקאי – "היתרונות לעולם אינם מאזנים את סכנת החורבן". ננסה להנהיר בקצרה: בעולם של טאלב יש "ממוצעיסטן", שהוא העולם שבו מתרחשים דברים כשגרה. אין סיבה להניח ש"מספר בני האדם שיטבעו באמבטיה שלהם בשנה הבאה" יעלה באופן פתאומי לעומת מספר הטובעים השנה. ממוצעיסטן הוא המקום שיש בו תנודות, לעתים חדות, אך אינו מגלם סכנת חורבן. מולו ישנו "קיצוניסטן". זה העולם הכולל אירועים שיכולים להביא לחורבן. מגיפות שייכות לעולם של קיצוניסטן, כפי שלמדו מי שחיו באירופה במאה ה־14. טרור גרעיני שייך לעולם של קיצוניסטן. זה אירוע בהסתברות נמוכה מאוד, אבל כזה שיכול להביא לחורבן.
מתקפה של חמאס על דרום הארץ היא אירוע מסוג ממוצעיסטן. כבר היו מתקפות טרור קטלניות על ישראל. כבר ספגנו אבידות, וקברנו הרוגים, ושחררנו אסירים. מדינת ישראל עמדה בזה. בממוצעיסטן קורים לעתים דברים קשים מאוד, מטלטלים, שאינם מגלמים סכנת חורבן. על הפסד במלחמה לא בטוח שאפשר להחיל את אותה טענה. הפסד במלחמה יכול להתגלגל לתסריטי קצה שתוצאתם המצטברת חורבן.
מה שטאלב מנסה לעשות בחשיפה לסיכון הוא לשכנע בטענה פשוטה למדי: בעולם של ממוצעיסטן חשוב לקחת סיכונים, לעתים גדולים, כדי להצליח ולהתקדם. בעולם של קיצוניסטן חשוב לא לקחת סיכונים, כי שום הצלחה אינה יכולה להצדיק סכנת חורבן. אם תקבלו את הגישה הזאת, ותסכימו גם להנחה שהפסד במלחמה שישראל מנהלת כעת מגלם סכנת חורבן, המסקנה תתבהר מאליה: ישראל יכולה לספוג הרבה מאוד מכות במלחמה, רק דבר אינה יכולה לספוג – הפסד. ואם חמאס יישאר בשלטון בעזה אחרי המלחמה, זה יהיה הפסד.
עומק השינוי
הזעזוע עמוק, כואב. בימים שאחרי 7 באוקטובר נשמעו כל העת ביטויים המלמדים על קו פרשת מים: מה שהיה לא יהיה, יש העולם שלפני והעולם שאחרי, ישראל תיראה אחרת, דברים כאלה. בינתיים החלה מלחמה שנמשכת כבר יותר מ־50 יום. האם עוצמת הרגש קהתה? נדמה שלא. השבת ההיא, שמחת התורה הלא שמח ההוא עודו נתפס כיום שמסמן שבר גדול, שאחריו יידרש תיקון.
שתי שאלות צריכות לבוא ביחס לתיקון הזה: הראשונה – האם כל הישראלים רוצים את אותו תיקון, או לפחות רוב הישראלים? במקרה כזה התיקון אפשרי. או שאולי לכל ישראלי יש תיקון אחר בראש, ואז אחרי השבר לא יבוא תיקון גדול, אלא ויכוח גדול על השאלה איזה תיקון נדרש.
השאלה השנייה – האם השאיפה לתיקון תישאר יציבה עד שיבוא זמן מתאים לתיקון? כי, כאמור, כרגע מלחמה, שאינה זמן לתיקון, ומי יודע כמה זמן תימשך. אולי עוד חודש, או חודשיים, או חצי שנה. אולי זמן התיקון רחוק למדי, נגיד, עוד שנה, ואולי עד שיגיע הזמן השינוי כבר ייראה קצת פחות דחוף. או שזה יקרה משום שישראל תנצח ניצחון גדול (כפי שכולנו מקווים). או שזה יקרה משום שהזמן פשוט יעשה את שלו, יחזיר אותנו לשגרה וישחק את הכמיהה לתיקון.
על השאלה השנייה אין ולא יכולה להיות תשובה. זו שאלה של נבואה: מה יקרה כאשר המלחמה תיגמר? איננו יודעים מתי תיגמר, ואיך תיגמר. על השאלה הראשונה יש תשובה, או תשובות. לא מלאות, אבל כן כאלה שאפשר ללמוד מהן משהו. האם כל הישראלים רוצים אותו תיקון התשובה היא לא. מצד שני, ייתכן שישנם תיקונים שכמעט כולם רוצים. כמו חזרה לפוליטיקה של הסכמות רחבות ולא לפוליטיקה של קטטות.
סקר של המכון למדיניות העם היהודי, בביצוע אתר המדד (פרופ' קמיל פוקס ניתח את הנתונים), בחן את הציפייה לשינוי פוליטי לאחר המלחמה. הנה, זו הייתה השאלה: "המתקפה והמלחמה טלטלו את המערכת הפוליטית הישראלית. מהאפשרויות הבאות, מה נראה לך שיקרה לאחר שתסתיים המלחמה?". כתשובה אפשרית, הצענו שלוש אפשרויות: הזירה הפוליטית תשתנה במידה משמעותית לטווח ארוך; הזירה הפוליטית תשתנה לתקופה קצרה ואז תחזור לשגרה; הזירה הפוליטית תחזור לשגרה של לפני המלחמה מיד. והייתה כמובן גם אפשרות לומר "לא יודע/ת", ש־8% מהמשיבים והמשיבות בחרו בה.
מה למדנו מהשאלה הזאת? קודם כל שיש ציפייה נרחבת לשינוי, אבל לא כולם מצפים לאותו עומק ולאותו משך של שינוי. כמחצית המשיבים מצפים לשינוי משמעותי לטווח ארוך, כרבע מצפים לשינוי לתקופה קצרה בלבד. וההבדל כמובן גדול מאוד. מי שמצפה לשינוי משמעותי לטווח ארוך, הוא גם מי שתולה בשבר הגדול תקווה לתיקון גדול. אלה הישראלים שמדברים על מה שהיה הוא לא מה שיהיה, שמדברים על חוזה חברתי חדש, שמדברים על חידוש הציונות, על חזרה להקמה מחדש של המדינה (כן, יש אפילו דיבורים כאלה). מי שמצפים לשינוי לטווח קצר כנראה מדברים על תיקון קטן, או על מערכת בחירות אחת שתבטא את הסנטימנט של הרצון לשינוי – ואחר כך על חזרה הדרגתית לישראל של לפני המלחמה. ישראל שלא באמת השתנתה רק חטפה מכה קשה שהיא צריכה להתאושש ממנה בטרם תשוב למצבה הקודם.
פער הציפיות בולט מאוד, כאשר בוחנים אותו על פי מפתח מפלגתי. וזה המפתח שמרמז גם על הוויכוח שיתעורר כאשר תיגמר המלחמה. הוויכוח על מהות השינוי, היקפו ומשכו. היכן נמצא הפער העיקרי? בין תומכי הליכוד (וש"ס) לבין תומכי כל שאר המפלגות. וזה פער ניכר: רוב של תומכי כל המפלגות חוץ משתי אלה מניחים שהשינוי שיבוא אחרי המלחמה יהיה שינוי משמעותי. רוב של תומכי הליכוד וש"ס מניחים שהשינוי יהיה לתקופה קצרה ואז תבוא חזרה לשגרה.
כמובן, מכאן צריך לשאול: האם זו הערכה או משאלה? ואולי צריך להניח שהתשובה היא גם וגם. תומכי הליכוד (על פי כוונת הצבעה היום) אינם עיוורים לכמיהה של ישראלים רבים לשינוי עמוק. מצד שני, בהיותם תומכי מפלגת השלטון הם מבינים ששינוי עמוק משמעותו ערעור של הכוח שמפלגתם צברה, וערעור הסדר החברתי־פוליטי שמפלגתם קבעה. הם מכירים בכך שערעור כזה כנראה יבוא, ומקווים, ומניחים, שזה יהיה ערעור לזמן מה, שאחריו יוכלו לחזור למוקדי הכוח והסדר כפי שהורגלו אליהם.
ובתרגום למעשים: הם מניחים שהליכוד תחטוף מכה תדמיתית, אולי חזקה, ומניחים שלאחר מכן תבוא התאוששות מהירה. יכול להיות שחלקם מקווים שההתאוששות תבוא עוד לפני שיהיו בחירות, יכול להיות שהם מניחים שתבוא גם מכה בקלפי, ורק אז ההתאוששות. כך או כך, תומכי הליכוד ותומכי ש"ס (שמחויבים לסדר היום הליכודי לא פחות ולעתים יותר מרבים מבוחרי הליכוד), מעריכים שטלטלת המערכת הפוליטית היא קצרת טווח.
הציבו מולם את תומכי המחנה הממלכתי או יש עתיד, וגם את הציונות הדתית, ותקבלו תמונה אחרת. במפלגות האלה ישנו רוב של תומכים שמצפים לשינוי עמוק. זה לא אומר שכולם רוצים את אותו שינוי עמוק, בטח לא כאשר מדובר בתומכי יאיר לפיד ותומכי בצלאל סמוטריץ'. זה כן אומר שרובם מסכימים שמבנה הכוח והסדר הליכודי שעוצב בעשור וחצי האחרונים צריך להשתנות.
מיסטר אקס
דילמת אילון מאסק דומה להרבה מאוד דילמות מקבילות: האם יהיה רווח גדול יותר מדיאלוג עם האדם, הארגון, הממשלה, התנועה שעומדים מולך – או שאולי יהיה רווח גדול יותר מבחירה לא לנהל איתם דיאלוג? זו הדילמה הישנה של המנהיגים "האם לדבר עם אש"ף?", זו הדילמה של הדיפלומטים "האם לדבר עם ויקטור אורבן?", זו הדילמה של שליחי ישראל "האם להופיע אצל מטיפים אוונגליסטים?", זו הדילמה של ישראל "האם לדבר עם ארדואן?". כמובן, מאסק, הבעלים של טסלה, ושל עוד כמה יוזמות חשובות יותר ופחות, שהבולטת שבהן לצורך הדיון שלנו היא הרשת החברתית אקס, הוא לא אף אחד מכל אלה. לא אש"ף, לא ארדואן. משהו קצת אחר.
למי הדילמה שלו הכי דומה? לפעמים נדמה שהוא חמקמק כמו ג'יי סטריט, ארגון יהודי אמריקאי שלעתים נדמה כידיד קצת בעייתי ולעתים נדמה כיריב טורדני. היו שגרירים ישראלים בארה"ב שבחרו להחרים את ג'יי סטריט בגלל עמדותיו, שקשה לשנות. היו שגרירים ישראלים בארה"ב שבחרו בדיאלוג עם הארגון, מתוך תחושה שאפשר להשפיע עליו קצת, שזה יותר טוב מכלום, וגם מתוך תחושה שהחרמה שלו תגרום נזק – משום שהארגון מייצג את עמדתם של לא מעט יהודים באמריקה. ג'יי סטריט הצליח להסתדר גם כאשר ישראל הרשמית החרימה אותו. גם ישראל הסתדרה, איתו ובלעדיו. כלומר, לשני הצדדים מדובר בתחשיב לא קיומי של עלות ותועלת.
מאסק הוא איש רב־כוח ורב־דמיון, שיש לו השפעה על העולם. הרבה יותר השפעה מזו של ג'יי סטריט. הביוגרפיה שלו מאת וולטר איזקסון, שיצאה לאור גם בעברית לא מזמן, מלמדת על כוחו (במלחמת אוקראינה) ועל הרקע הבעייתי שלו (בשנות דרום אפריקה) ועל שיגעונו (בהקמת מיזמים שאפתניים). היא מלמדת שמדובר באיש גחמני, דעתני, מגלומני, לא צפוי. היא לא מלמדת שהוא אנטישמי, גם לא אנטי־ישראלי. אפשר מלכתחילה להטיל ספק בטענות הללו, גם אם ברור שהפלטפורמה בשליטתו מאפשרת לאנטישמים ואנטי־ישראלים לפרוח ולשגשג.
בכל מקרה, יהיה יותר טוב יותר לישראל אם מאסק יהיה ידיד ישראל. יהיה פחות טוב אם יהיה יריב ישראל. יהיה הכי גרוע לישראל אם מאסק יהיה יריב ישראל – שמקבל לגיטימציה מישראל. וזה שורש הדילמה: האם פגישה עם מאסק מקרבת אותו לישראל, ולכן נכון לקיים אותה, כפי שעשו בנימין נתניהו, בני גנץ, יצחק הרצוג ואמיר אוחנה, או שאולי היא מעניקה לו לגיטימציה בלי לקרב אותו לישראל, ולכן רע לקיים אותה.
החישוב במקרים כאלה אף פעם לא פשוט. גם משום שאין לאף אחד דרך לדעת מה מאסק באמת חושב, מה הוא באמת רוצה. הוא איש מסתורי וחידתי יותר מרוב האנשים. גם משום שלא ברור מה תהיה תוצאתן המצטברת של הפגישות איתו. מאסק יכול היה להיכנס לנשיא, לצאת ממנו, ולהודיע שהחליט שישראל היא התגלמות הרוע. הוא יכול היה להיכנס לנשיא, לצאת ממנו, ולהודיע שהחליט שישראל היא התגלמות הטוב. בפועל, שיגר ציוץ שיש בו כדי להעיד שהוא יותר ידיד מאשר יריב.
אלא שלפגישה עם מאסק יש השלכות על התדמית של ישראל בלי קשר למה שיצייץ. יש הרבה אמריקאים שמעריצים אותו, ויש גם הרבה מאוד שסולדים ממנו. אלה שסולדים ממנו יראו בחיבור שלו לישראל ולצמרת המדינית שלה הוכחה שישראל היא מדינה שראוי לסלוד ממנה. במובן הזה, חיבור למאסק הוא קצת כמו החיבור לוויקטור אורבן, שליט הונגריה.
ישנם יהודים באמריקה הסבורים שמאסק הוא סוכן של אנטישמיות. אלה חוששים במיוחד מהלגיטימציה שישראל מעניקה לו. לכאורה, אם הרצוג ונתניהו פוגשים בו ומתיידדים איתו, זו הוכחה שמאסק איננו אנטישמי, מה שמאפשר לו להמשיך ולאפשר הפצת רעל אנטי־יהודי ברשת החברתית בלי לשאת בתוצאה המתבקשת של נידוי חברתי.
במקרים אחרים, אבל קצת דומים, יהודים רבים באמריקה הרגישו אותו דבר כאשר ישראל פלרטטה בהתלהבות עם דונלד טראמפ, והרגישו אותו דבר כאשר ישראל פלרטטה (ועדיין) עם מנהיגים אוונגליסטים בולטים, שנכשלו פה ושם באמירות מחשידות. המקרה של טראמפ הוא דילמה קלה יחסית. ישראל לא יכולה להחרים את נשיא ארה"ב, או להסתייג ממנו, גם כאשר התנהגותו מעוררת שאט נפש. המקרה של מנהיגים אוונגליסטים דומה יותר לזה של מאסק. אפשר להחליט לא לקיים איתם קשר, ויהיה לזה מחיר. אפשר להחליט לקיים איתם קשר, וגם לזה יהיה מחיר.
חברות אמריקאיות גדולות שהחליטו להפסיק לפרסם באקס, הן שיקבעו את גבולות הגזרה של מאסק. כמובן, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אבל הן מכאיבות לו בכיס, שוחקות את ערך ההשקעה שלו, ואולי, אם ימשיכו ללחוץ, יביאו את אקס למשבר. למאסק, המפגשים בישראל הם דרך להראות למחרימיו החשובים שאיננו אנטישמי, ושהוא פתוח לדיאלוג. כלומר, ישראל, בדרכה המגושמת, מסייעת לו. האם טוב לה לסייע לו? אם היא מעריכה שהסיוע יתוגמל בהתאם, אולי שווה לנסות. ובשלב זה, נראה שכך היא מעריכה.
על ארדואן כנראה שוויתרנו, אם כי רק לאחרונה. על מאסק לא ויתרנו. גם הוא נשיא של מעין מעצמה. גם הוא מפגין לעתים התנהגות בעייתית. אבל ביחסים עם מעצמות, לא המוסר מדבר, ולא הנחמדות, ולא הצדק – מדבר האינטרס.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, בסקר המכון למדיניות העם היהודי, בספר "חשיפה לסיכון" של נאסים ניקולס טאלב ובספר "אילון מאסק" של וולטר איזקסון
[email protected]