כמו כולם גם אני נמצא בתוך המציאות זבת החדשות והדיווחים, המבזקים והעדכונים, חי בין הצהרות דובר צה״ל, סופר מניין הרוגים יומי, שורף קלוריות בריצה למקלטים, מחשב את השנים שיש עד שהילד שלי יהיה בגיל גיוס לצבא, מתפלל שהצבא שהוא יהיה בו יקבל פקודות מממשלה ראויה, שתהיה ההפך הגמור מממשלתנו כעת - בכל המובנים האפשריים - מביט בתמונות החטופים המביטים עליי מבעד לשלטי חוצות באיילון וכרוזים המודבקים לספסלים וללוחות מודעות ולא מאמין שזו המציאות שאנחנו חיים בה, אבל מדי פעם יש הפוגה. זה קורה כשאני הולך לרופא השיניים. החיים סידרו לי בעיות שיניים כרוניות והליכה מתמדת לרופא השיניים.

למעשה יש לי רופא שיניים חדש. בשירו המופתי, אפילו האלוהי, של לאונרד כהן "Everybody Knows" ישנן שתי שורות שמהרגע ששמעתי אותן לראשונה לא יוצאות לי מהראש: "Everybody got this broken feeling, Like their father or their dog just died". בתרגום חופשי זה יוצא: לכולם יש ההרגשה הקורעת הזו שאביהם או הכלב או הרופא שלהם מתו.

אבא שלי מת לפני תשע שנים, ולפני חודשיים רופא השיניים שלי הצטרף למועדון. הוא לא ממש מת, יותר נכון הוא פשוט הודיע לי שהטיפול בי הוא אתגר גדול מדי בשבילו והפנה אותי לרופא שיניים אחר - רופא השיניים שהיה המנחה הראשי שלו כשלמד רפואת שיניים. אינני יודע אם זו מחמאה או עלבון, אבל אנחנו בזמנים כל כך לא ברורים ולא ודאיים, שאני יכול לאפשר לעצמי לא לדעת את זה בבירור.

היתרון שבהליכה לרופא שיניים זה שהוא מאפשר לך לחזור אחורה בזמן. גם כשאתה שוכב על מיטת הטיפול והוא מתחיל לעבוד אצלך בפה, אתה נאלץ לעשות משהו שכבר 20 שנים בערך הטכנולוגיה מאפשרת לך לא לעשות - והוא לחשוב בכוחות עצמך ולהפעיל את החוש הזה שנקרא דמיון. בכל רגע אחר, מהרגע שבו אתה מתעורר ועד שאתה הולך לישון, אתה מוצף בעניין ובמידע ובגירויים משלל המכשירים בסביבה - הסלולרי, מסך המחשב, מסך הטלוויזיה, הרדיו - ואתה לא צריך לחשוב לבד אף לא פעם אחת. כשאתה אצל רופא השיניים, אתה מחויב להתמסר לרגעים שלמים שבהם אין לך גישה לא לטלפון ולא לשום מכשיר אחר. וכך אתה חוזר בעצם אחורה בזמן - לעידן הטרום־טכנולוגי־דיגיטלי.

אבל הגלישה בזמן מתחילה עוד לפני כן - ברגע שבו אתה מתיישב בחדר ההמתנה ולפניך פרושים מגזיני נשים ועיצוב משלל השנים האחרונות. המגזינים האלו הם אף פעם לא עדכניים, תמיד מלפני שנה־שנתיים ומשהו. הדבר עוד יותר בולט בימים אלו, כשכל דבר מלפני 7 באוקטובר נראה כל כך משונה וכאילו שייך לממד אחר. אתה מדפדף בגיליון של ״לאשה״ וחוזר אחורה בזמן. נדמה שפעם הכל היה אידיוטי וכל אישה שהתראיינה אמרה תמיד את אותו הדבר: ״תהיי מה שאת״ והגרסה השנייה של זה: ״תעשי רק מה שנוח לך״, וכל שאר הגלגולים של המסר המתיש הזה. בגיליון אחד נועה קירל אמרה ״המסר שלי לנערות צעירות - תעשו מה שמתאים לכן״. בגיליון אחר שרית פולק הצהירה ״תאהבי את עצמך כמו שאת״.

אני שומע את המנטרה הזו שוב ושוב בקרב כוכבים וסלבריטאים וחשוב להדגיש: גם יגאל עמיר, בגדול, עשה רק מה שבא לו וטוב לו ומה שנוח לו ואהב את עצמו כמו שהוא. גם מחבלי חמאס עושים רק מה שהם מרגישים באמת. ואם מה שאת ומה שבא לך זה לגנוב כסף מקופות צדקה? עדיין לעשות את זה?

ככה זה כשמסר כלשהו תופס תאוצה והופך למנטרה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בכל מיני וריאציות. זה קורה הרבה. בימים אלו, למשל, הוזרקה לנו למציאות המילה ״עוטף״ על שלל הוויותיה. לא רק שכמובן יש דיון שלם בשאלה אם עוטף עזה צריך להיקרא "עוטף ישראל", אלא שפתאום בכל גיחה פומבית של דובר צה״ל הוא אומר ״אנחנו עוטפים ומחבקים אתכם״. גם ביבי אומר את זה כמעט בכל נאום - שהוא מחבק את המשפחות של החטופים. יש המון חיבוקים באוויר. צפוף ועטוף פה במציאות הארץ־ישראלית. אבל מה זה בכלל אומר שעוטפים אותך? מה המשמעות של זה? מי בכלל רוצה שיעטפו אותו? כמו כל חגיגת ה״תהיי מי שאת״ ו״תעשי רק מה שבא לך״ (ד״ש לגלי עטרי) עכשיו יש חגיגת עיטופים. אנשים עוטפים ונעטפים.

הדלת נפתחה. ״בוא, ליאור, כנס״, אמר לי רופא השיניים החדש. הנחתי בצד את המגזין שהחזקתי ונכנסתי. ״אתה יודע שרפואת שיניים זה המקצוע בראש הרשימה של המקצועות עם אחוזי ההתאבדות הכי גבוהים?״, שאל אותי הרופא בזמן שהוא לבש את כפפות הלטקס ואני התיישבתי על כיסא הטיפול. ״לא ממש״, אמרתי במבוכה. לא ידעתי מה לומר.

״רופאי שיניים תמיד נמצאים על הקצה, זה לא מקצוע קל", הוא הוסיף ואמר לי.

״טוב, זו לא תקופה קלה לאף אחד״, אמרתי, ״אז אולי יש בזה נחמה...״.

״זה נכון, תקופה לא קלה לאף אחד״, הוא חזר על מה שאמרתי ואמר לי לפתוח את הפה חזק.