קשה להירגע מהאירוע שבו יובל דורון קסטלמן ז"ל, הגיבור שתפקד באופן מעורר השתאות בפיגוע בתחנת האוטובוס ביציאה מירושלים, נורה למוות. באופן אישי, האירוע הזה לא עוזב אותי. השאלה היא אם ניתן להפיק לקחים ממה שאירע, ואם המקרה הזה יהווה לנו תמרור אזהרה כדי שנוכל להימנע ממקרים כאלה בעתיד.
כדאי להבין שבזמן שאנחנו נמצאים במצבי קיצון, מצבי לחץ שבהם אנו נדרשים לקבל החלטה במהירות, ישנם שני כוחות מרכזיים שפועלים עלינו ומכווינים את ההתנהגות: מערכת "הילחם או ברח". זוהי מערכת אוטומטית שפועלת ללא חשיבה שכלתנית. אם אתם הולכים בסמטה חשוכה בשעת לילה מאוחרת ושומעים לפתע צעדים, מיד הדופק מתחיל להיות מואץ, הדם זורם לעורקים הראשיים, הראייה מתחדדת, יש יובש פה. כל התגובות הפיזיולוגיות האלו נועדו להכין את גופנו למצב שבו אנחנו תוקפים את האיום או בורחים ממנו. ישנו גם מצב של קיפאון שבו המערכת נכשלת ואנחנו קופאים במקום.
אבל נשים זאת בצד כרגע. מערכת זו התפתחה כדי לדאוג שנשרוד. ההיגיון המסדר של המערכת הזו הינו שאם נתחיל לחשוב באופן רציונלי ונשקול את צעדינו, יש סיכוי טוב שלא נשרוד. זו הסיבה לכך שהמערכת הזו מעדיפה להסתכן בתקיפה גם אם לא מדובר באיום, כי הסיכון שמדובר באיום ולא נפעל – הינו גדול מדי. האבולוציה תכנתה אצלנו מנגנון פרימיטיבי שמגיב במהירות ומעדיף להפעיל את המערכת לשווא – כי הסיכון של חוסר פעולה אינו משתלם.
הגוף נכנס לאוטומט
הרעיון המסדר של האימונים שחיילים עוברים, או של אומנויות לחימה כמו קרב מגע, הוא לדאוג שבמצבי "אוטומט" לא סתם נרוץ, אלא נטמיע סדרה של צעדים שיהפכו להרגל. הרגל אינו מצריך חשיבה מודעת. אבל מנגנון זה אינו מספיק. עבור חיילים מיומנים, בפרט במצב מורכב כמו לחימה בשטח בנוי או בסביבה של אזרחים, מתחייבת גם הפעלת המנגנון השני, זה שדורש שיקול דעת וחשיבה. זהו מנגנון אטי, מחושב שדורש משאבים - ואופן פעולתו מנוגד למנגנון האוטומטי.
כדי להתמודד עם מצבים מורכבים מעין אלה ולדעת מתי לצאת ממצב אוטומט, אנשים צריכים להיות בעלי בגרות נפשית, ניסיון ושיקול דעת שמוטמעים בהם. אף אחד מאלו לא היה מנת חלקם של החיילים שירו בפזיזות ביובל. כאשר נותנים נשק לאנשים, ולא משנה אם מדובר על חיילים או אזרחים, חשוב לוודא שיש להם הבגרות הנפשית להתמודד עם מצבים מורכבים וסיטואציות קיצוניות.
ומה קורה כאשר לאנשים אין מספיק ניסיון או בגרות נפשית להתמודד עם סיטואציות מורכבות? יש המון דוגמאות לכך שתחת לחץ, אנשים בטוחים שהם זיהו נשק כשלמעשה זהו רק חפץ לא מזיק כמו ארנק שחור. אבל מחקרים מראים שניתן לנטרל אפקט זה כאשר לחיילים יש מספיק ניסיון. רק שזה לא היה התהליך היחיד שעבד פה. במקרה של אותם חיילים שירו ביובל, לא ניתן לומר שהירי היה רק כתוצאה מהלחץ, כי זה לא מסביר את מספר הכדורים הבלתי נתפס שהם ירו לאחר שכבר נטרלו את האיום.
התהליך הנוסף שפעל פה נקרא בשפה המקצועית תהליך Top Down – תהליך מעלה־מטה. למה הכוונה? מוחנו נע כל הזמן בין שני תהליכים, הראשון שבהם הוא תהליך שבו אנחנו בוחנים את הסביבה ומסיקים מהי דרך הפעולה בהתאם לקלט שקיבלנו. זהו תהליך עיבוד מידע שנקרא – מטה־מעלה או Bottom up. תהליך זה מתרחש בעיקר בסביבה חדשה שבה אנחנו צריכים ללמוד ולהבין מה מתרחש. אנחנו בוחנים את כל הקלט שנכנס ומחליטים כיצד לפעול על סמך הנתונים הללו.
אבל זה לא התהליך שהנחה את החייל שירה ביובל. התהליך שהנחה אותו היה תהליך של מעלה־מטה. זהו תהליך שבו אנחנו לא מעבדים את ה"אינפוט" (קלט) שמגיע מהסביבה, אלא הציפיות המוקדמות שלנו הן שמשפיעות ומעצבות את מה שאנחנו רואים וכך גם את התגובות שלנו. אין הסבר נוסף למה שקרה – אותו חייל ציפה לראות אויב. בתסריט שהריץ בראשו, הוא יורה ומחסל את האויב. ברגע שהתסריט הזה רץ במוח – מאוד קשה לעצור אותו. ברגע שמתחיל לרוץ בראש תסריט רצוי – להרוג מחבל למשל – הגוף נכנס למצב אוטומט ואז עצירת הפעולה הופכת לקשה באופן משמעותי.
כשהסביבה היא קיצונית
אז מהיכן הגיע התסריט שבנה את הציפיות המוקדמות של אותו חייל? מהסביבה שבה הוא חי. מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית מראים שאפשר לנבא את מידת הקיצוניות של אנשים מתוך הסביבה. ככל שאנשים בסביבה מסוימת מביעים דעות קיצוניות יותר – כך נראה יותר ביטוי של אינדיווידואלים של אותה התנהגות קיצונית. אנחנו נוטים להאשים את היחידים, אבל זו למעשה השפעה ישירה של הסביבה. למשל, בסביבות שבהן יש יותר עמדות נגד שחורים, אנחנו נראה יותר אפליה אצל יחידים, לא כי הם שונאים שחורים, אלא כי הטיות כאלה מתפתחות ומשפיעות על ההתנהגות באופן שהוא הרבה פעמים כלל לא מודע.
באותו אופן, ממה שפורסם בתקשורת, אותו חייל גדל בסביבה של עמדות קיצוניות כנגד כל מי שהוא לא מקבוצת הפנים. סביבות כאלה נוטות לחשוב בצורה דיכוטומית - מי שייך לקבוצה ומי לא. ברגע שאדם מסוים מתויג כלא שייך לקבוצה, הדחף לפגוע בו גדל משמעותית. לכן באותם רגעים של לחץ וחוסר ודאות אצל אותו חייל שירה ביובל, הוצת תסריט שעל פיו – יש מחבל, חייבים לחסל אותו. ומניע נוסף שהיה שם: בסביבה שלו מי שמחסל מחבל, לא סתם עשה את חובתו – אלא הוא גיבור. מאותו רגע שהוצת התסריט – כבר לא ניתן היה לעצור אותו. הוא ראה בעיני רוחו סיום מיוחל אחד ולא נתן למציאות או לקלט הנכנס לשנות לו את התסריט.
באופן תקין אמור להיות כאן מאבק בין שני תהליכים. עצירה של תגובה אוטומטית כרוכה בהפעלת החלק החדש של המוח, קליפת המוח הקדם־מצחית האחראית לקבלת החלטות מודעת ושליטה בדחפים. רק שאצל אנשים ללא בגרות נפשית שגדלים בסביבה קיצונית, אין יכולת להפעיל את החלק הגבוה במוח. זה שאמור לווסת את הדחף. יובל כרע על ברך אחת, צעק בעברית, הוריד חולצה, כדי להראות שהוא משלנו. תגובתו של החייל שהובילה לתוצאה הטרגית מדגישה שאנחנו חייבים לחשוב מחדש על קריטריונים למתן נשק לאנשים וגם לחיילים. אסור בתכלית האיסור שהקריטריון יהיה יכולת להפעיל נשק. לצערי, נוכחנו מה התוצאה.
יהי זכרו ברוך, ותודה שבורכנו בגיבורים כאלה.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]