יומיים אחרי המוות הטרגי של שלושת החטופים בידי כוחותינו בעזה, חנוך דאום פרסם רשימת עסקים של מילואימניקים שנמצאים בחזית כבר למעלה מחודשיים, ומתקשים לקיים את העסק. כשהלב מרוסק אי אפשר לשבת, חייבים לעשות משהו, הוא כתב. אז אם כואב לכם, קומו ותחפשו לאן להוליך את הכאב. עדיף שתוליכו אותו לעשייה של משהו טוב.
עצה קטנה לפוליטיקאים: רובנו לוקחים אחריות אישית על הקמת ישראל חדשה
בישראל תמיד יהיו קיצוניים, אבל מאז הטבח ברור שצריך להוריד מהם את הזרקור
הפוסט של דאום עף כמו הרוח והגיע לכל קבוצת וואטסאפ אפשרית. מה שיכול היה להיחשב כדביק לפני שלושה חודשים, הפך למצרך הכי מבוקש בחברה הישראלית. המוני ישראלים התחברו למיזם דרך הכאב שכולנו שרויים בו, והסתערו כדי להחזיר טוב למילואימניקים. דאום היטיב להסביר שבעצם יש שתי אפשרויות פעולה נוכח הכאב הבלתי נסבל - לכעוס ולחפש אשמים, או לעשות טוב. מתוך המקום הזה, דווקא שתי קבוצות עם כוונות טובות שגו לאחרונה באסטרטגיות שלהן. ראוי להתעכב עליהן לרגע.
הראשונה היא אחים לנשק - מיזם מעורר השראה שהסב את עצמו לארגון סיוע אזרחי בן לילה, ועושה עבודת קודש עבור מפונים וחיילים. לאחרונה, הארגון פרסם מודעה נגד אדישות הממשלה לנרצחים, וחטף ריקושט ממשפחות שכולות. לזכותו ייאמר שהוא מחק את המודעה במהירות, אבל השאלה היא מה יעשה הלאה. לאחים לנשק, כמו ארגוני סיוע אזרחיים אחרים, לא כדאי להתפתות לערוץ הפוליטי ולמחאות - הם צריכים להתמקד בעשיית טוב עבור כולם. זאת המחאה הכי טובה והדרך לגרום למאסות להתחבר אליהם ולהזדהות איתם.
הסיבה שאחים לנשק ואחרים ניסו לחזור לריקוד ולניגון הקודמים, היא הפחד מכך שנתניהו התחיל בקמפיין. לכאורה, חובה לתת לזה קונטרה. אבל הפוליטיקה הכי טובה כרגע היא התמקדות בעשיית טוב ללא פוליטיקה. אין רווח בחזרה לטנגו רעיל עם ממשלת נתניהו שממילא איבדה את אמון הציבור. בלי פרטנר לריקוד המריבה, מי שיריב יבלוט לרעה על רקע העשייה הטובה למען הכלל. כך שאם מישהו תוקף, לא חובה לענות. זה רק מקל על הציבור הכאוב להבדיל בין מי שמתמקד בקמפיין ובין מי שמתמקד בעשיית טוב.
עשיית טוב היא אומנם טרנד, אבל זה לא טרנד חולף, אלא הקונספט החדש של ישראל החדשה. לא עשייה למגזר או למחנה, אלא לישראל כולה. אנשים צמאים למיזמים דוגמת חנוך דאום. אין הרבה ישראלים עם רצון מיוחד לקנות סחורת נגטיב בימים אלה, כי המציאות סיפקה לנו מספיק. הכוח הגדול טמון בפוזיטיב.
הקבוצה השנייה שטועה בגישה שלה, היא זו של רונן צור ומטה משפחות החטופים. החטופים הם הפצע המדמם בקרביים של כולנו, והעבודה של המטה הייתה מצוינת לפני הפעימה הראשונה. אבל אי אפשר לשכפל את אותה אסטרטגיה, כי גם במקרה הזה המציאות השתנתה. עכשיו - הכיוון של המטה ללחוץ כמה שיותר על קבינט המלחמה, דווקא עלול להזיק לסיכוי להוציא חטופים מעזה בעוד פעימה.
קבינט המלחמה מאוד רוצה לשחרר חטופים נוספים, אבל חמאס מנצל את הרצון הזה לרעה. ככל שהקבינט יהיה לחוץ יותר, חמאס ינסה להתל, להתעלל במשפחות ולסחוט יותר. במטה יושבים מקצוענים שאמורים לדעת את כללי המשא ומתן. אי אפשר להפעיל את כל הלחץ רק על צד אחד, בלי להתייחס למוטיבציות של הצד השני.
מיקוד הפעילות של המטה כרגע צריך להיות בעיקר כלפי חוץ: על ארגונים בינלאומיים, בפרלמנטים זרים, בראיונות של חטופים ששוחררו. כל אלה קיימים, אבל במידה מתונה מדי, ודווקא שם כדאי לשים גז כדי לייצר את הלחץ המרבי על קטאר ועל חמאס. בישראל יש לחץ מספיק גדול, וההתמקדות פנימה היא מתנה לסנוואר.