כולם קואוצ׳רים, ואני בקושי מצליח לזוז מהספה לדלת. זו התחושה הכללית שלי. אני מרגיש שאני שחיין לא מוצלח שטובע בים סוער של פודקאסטים לשיפור עצמי וסדנאות העצמה אישית שגועשים עליי מכל עבר. שמישהו יזרוק לי גלגל הצלה, אני טובע.
אין ספק שאנחנו בעידן ההתבוננות העצמית והניתוח העצמי, וכולם לומדים על עצמם דברים ומשכללים את נקודות המבט שלהם על החיים ועל ״המסע״ שלהם ביקום. ורק אני לא מצליח לנסח לעצמי מה אני מרגיש רוב הזמן. אני גיבן וכפוף בעולם של זקופי קומה שיודעים מי הם ומה הם ויש להם המון מה לומר על עצמם ועל מנגנוני הנפש האנושיים ועל מה שאתם צריכים בשביל להפוך לגרסה הכי טובה שלכם.
כולם מדברים על איך מתגברים על תחושת האובדן האישי וחוסר המשמעות בעולם ה־i ותרבות העצמי ואנוכי ואיך הם מצאו את עצמם ועדכנו גרסה של עצמם, ורק אני בן 40 ואין לי מושג מי אני ומה אני ואיזו גרסה של עצמי אני בכלל.
יש הרבה פרזנטורים של הדבר, קואוצ׳רים מומחים מטעם עצמם שמנחיתים עלינו את מיטב המובן מאליו ומבחר המנטרות שלא באמת אומרות הרבה. בגזרה הנשית יש לנו, למשל, אלכסה דול, ששרדה את ״הישרדות״ רק כדי לספר לנו ש״יש לך מקום. יש מקום לרגשות שלך. יש מקום לחלומות שלך״; ורותם חג׳ג׳ מספרת לנו היישר ממרומי האלפיון העליון ומגדלי חג׳ג׳ ש״החיים הם מסע, לא מרוץ״ ו״הגיע הזמן שתאמינו בעצמכם, הדבר היחידי שחסר לכם זה אתכם״. בגזרה הגברית יש לנו מתן חכימי, שבפודקאסט אחד של 49 דקות יגלה לכם ״איך לשנות את החיים שלכם״, וניסים אמון שיסדר לכם בערך הכל, אם רק תיתנו לו מזמנכם.
אני מרגיש את זה באוויר בכל מקום ובמיוחד בימים אלו. אנשים מכל עבר מסבירים איך הגיעו לעצמם ומה זה אומר לאהוב את עצמך ואיך מתרגלים מיינדפולנס. אני מסתכל עליהם בתמיהה וקצת בקנאה. אני באופן אישי לא הגעתי יותר רחוק מהפיצוצייה בקצה הרחוב וכשאומרים לי ״מה דעתך על לאהוב את עצמך?״, אני שואל אם זו סדרה בנטפליקס? (״לאהוב את עצמך״ נשמע כמו שם אופייני לסדרת נטפליקס).
האזנתי לא מזמן לאיזה פודקאסט של אחד בשם דניאל קורן, והוא הסביר שם למה הוא לא מקנא בבנות הזוג שלו ולמה זה מגיע ממקום של אהבה עצמית בריאה או משהו כזה. מי שדיבר איתו אמר לו משהו בסגנון ש״כן, זו האבולוציה הרגשית של הדור החדש״, ואני חשבתי לעצמי איזה אדם לא משוכלל אני ואיך אני לא מצליח למגר קנאה ממקום של אהבה עצמית ותקוע עם רגשות אנושיים בסיסיים שנטועים במין האנושי כבר 2.5 מיליון שנים.
רוח התקופה נעוצה גם בשיר ״לצאת מדיכאון״, שעל פניו נשמע כמו ג׳ינגל פרסומות לציפרלקס, ובין מילותיו אפשר למצוא את השורות: ״גם בשעות הקטנות של הלילה / תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך״. מאוד אופטימי ובריא. אני, לעומת זאת, כשאני ער בשעות הקטנות של הלילה, אני בעיקר בלחץ איך אתעורר בבוקר בזמן, אבל אם מדינה שלמה צועקת שגם בשעות הקטנות של הלילה תמיד יהיה כוכב שיאיר, אז מי אני שאהרוס לכולם עם החרדות הקטנות שלי?
גם כשאני פותח טלוויזיה, אני מגלה בריאות נפשית וחוסן רגשי עצומים. כל החיילים המרואיינים בעזה לא פוחדים מכלום ומרגישים תחושות התעלות ועוז פנימי שפורצים מתוכם בעודם נכנסים לעזה. אף אחד לא אומר שהוא מפחד ושבדיוק הוא חשב על זה שאוגנדה של הרצל זה לא מקום כזה רע. נכון שחם שם, אבל גם חם כשטיל כתף מגיח לעברך.
אפילו הפצועים מהמלחמה בבתי החולים מחייכים ואומרים שהיה שווה את זה והם מרגישים תחושת שליחות. ורק אני אדם לא משוכלל וחושב לעצמי שאם הייתי נפצע באורח קשה במלחמה והיו באים לראיין אותי, הייתי אומר ש״מה שהכי מבאס ומוריד זה שאני יודע שעכשיו יהיה לי ממש קשה לתפוס זיונים, ואני אוהב את המדינה וכל זה אבל כוס אמק, עכשיו אני צריך לחפש בטינדר עוד מישהי בלי יד או רגל, כי נשים רגילות לא ישימו עליי, ואף אחת לא אומרת לעצמה שאולי למען המדינה היא תתייחס אליי כאילו יש לי את כל האיברים ותצא איתי לדייט. הן כולן מחפשות את הג׳ובניק מהעורף שישב ועשה כסף בזמן שאני וחברים שלי איבדנו איברים, וזין על המדינה ועל העולם המחורבן הזה, בסוף החבר׳ה שנשארו בבית מזיינים הכי הרבה. אני בכלל לא בטוח שזה שווה את ההטבות ממס הכנסה שנותנים לפצועי צה״ל״. זה מה שאני הייתי אומר.
לא קל לחיות ככה בעולם שבו כולם יודעים מה הם רוצים מעצמם ומה העולם רוצה מהם, ואתה מנסה לשמור על הקצב ולהתחבר לקונספט, אבל נשבר לך המוח כשאומרים לך בפודקאסט לקחת נשימה עמוקה בבוקר ולגלות את האנרגיה שהיום הזה מביא עמו. איפה אני ואיפה נשימות ואנרגיה? אני תקוע בתוך לופ של חרדות שהתחיל ב־17 במרץ לפני 40 שנים בבית חולים אסף הרופא, ולוקח לי שעתיים וחצי לבחור מה לאכול בצהריים.
אין לי פודקאסט עם עצות לחיים וסיפורי העצמה, כל מה שיש לי הוא זיכרונות ויש לי סיפורים שאספתי. מרובם לא למדתי שום דבר אבל הם יכולים למלא חצי ערב עם חברים או להצחיק מישהי באמצע הלילה (לפחות חלק מהסיפורים). אני 1.74 מ' של פחדים שמתגלגלים לפגמי אופי, ואני לא מצליח להתגבר על הפחד שלא יאהבו אותי ועל התחושה שיכולתי להיות מוצר יותר משוכלל ממה שאני. חשבתי שאממש אחוז גדול יותר מהפוטנציאל שאמרו שיש לי ושהעולם ייראה לי הגיוני יותר ושארוויח יותר ושאדע מה זה אומר ״לאהוב את עצמך״.
אם היה לי פודקאסט לשיפור עצמי, הוא היה פודקאסט קצר מאוד, שהיה מסתכם בעצה אחת ויחידה שיש לי: מדי פעם כשהעולם והחיים מרגישים לכם יותר מדי והמציאות לוחצת עליכם והראש שלכם מתמלא בפחדים או כעסים, הקלידו בגוגל: Live Video from the International Space Station והתוצאה הראשונה תיקח אתכם לשידור חי מהמצלמה בחלון של תחנת החלל הבינלאומית שמשייטת לה מעלינו בגובה של 400 קילומטר ומביטה בכדור הארץ. תביטו טוב ותראו כמה אנחנו וכדור הארץ קטנים ולא חשובים, ותבינו כמה שהכל שולי ולא כזה גורלי, אנחנו כאלה קטנים וככה גם הצרות שלנו שנראות לנו ענקיות, אבל ממבט של 400 קילומטר הן כל כך לא חשובות. זה ייתן לכם פרופורציות. אני עושה את זה בתדירות של פעמיים־שלוש בשבוע.