אשת השנה שלי היא אישה בת 50, שבנה משרת בעזה מאז תחילת המלחמה ובתה התיכוניסטית נענתה לצו התייצבות ראשון בלשכת הגיוס. לכאורה, חייה מתנהלים כרגיל. ניהול הבית, עבודה חינוכית באזור, סיוע לקהילה הקשישה, דאגה להוריה המבוגרים, טיול עם הכלבה. כך לפחות עד לאותה שבת ארורה, ה־7 באוקטובר. באחת התהפך עליה עולמה. מחיים שלווים - לימים אפופי דאגה וחרדה. מהתרגשות לפני שנה למראה הבן היוצא לטירונות - למחשבה יומיומית שאינה נותנת מנוח, על הלחימה שלפתע נקלע אליה. מזה שלושה חודשים השינה אינה שינה, צמאה לכל הודעת וואטסאפ. “הפלוגה בסדר, מצב הרוח טוב”.
מפלס הדאגה גבר כאשר הגיעה הבשורה המרה אל בית השכנים, לחברתה הטובה. בנה הקצין נפל בלחימה. מאז אותה ידיעה קשה, אשת השנה שלי ובעלה מלווים את המשפחה השכולה, מייחלים לשלום כל הלוחמים. אשת השנה שלי כמובן איננה יחידה. כמותה גם באלפי בתים ברחבי הארץ שרויים אמהות ואבות, סבים וסבות, ילדים, קרובים וחברים, בחרדה מתמדת. אצל כולם רועדים הלבבות בדאגה לשלום יקיריהם, הבנים הלוחמים.
לא רק דאגה. גם גאווה. הבנה שהמלחמה צודקת, שכולם צריכים לתרום את חלקם. כך היה במלחמות העבר וכך במלחמת "חרבות ברזל" (שם זמני) הארוכה. אפילו הקשה שבמלחמות, מלחמת יום הכיפורים, התארכה לכדי 21 יום בלבד, הגם שגבתה חייהם של כ־2,800 לוחמים, חיילים ומפקדים, מטוראי ועד אלוף. עד ה־7 באוקטובר נחשבה זו למלחמה בה”א הידיעה. “המלחמה” – זה השם שניתן לספר־אלבום שראה אור במלאת יובל שנים לפריצתה, זמן קצר לפני ה־7 באוקטובר, ונעלם מהמדפים.
המלחמה הנוכחית נכנסת ל־2024. מספר החללים מקרב הלוחמים כבר מעל 500. אלפי פצועים. כל בוקר אנחנו נבעתים למשמע הודעה על שמות נוספים ברשימת היגון המתארכת. הלב נתון למשפחות שהבשורה התדפקה על דלתותיהן. הולכים להלוויות, ל”שבעה”, גם אצל משפחות שאינן מוכרות, ותמיד המחשבה נתונה לבן הפרטי, האחד והיחיד. היכן הוא עכשיו? האם הוא נזהר? מה מצב רוחו? יש מספיק אוכל? לא קר? – מנקרות המחשבות בראשה של אשת השנה שלי.
רגעי נחת ורוגע היו לבני המשפחה בסוף שבוע אחד של התרעננות. אחרי חודשיים ברצועה, סוף־סוף הילד בבית. אפשר למששו, לחבקו, לנשקו. מפגשים מרגשים עם ההורים, עם האחות, עם החברה החיילת, ועם המוני החברים. רובם בעצמם חיילים. כמה התבגר. גבר שבגברים. נינוח. ספון בהרהורים. מבין את מהות השליחות הצבאית־ציונית רבת־הסיכונים. לא מתייהר. ממעט לספר. כדי לא להכביד עליו, ממעטים לשאול. אולי האם, אולי האב, שמעו יותר בארבע עיניים. מרביץ שינה, טורף אוכל ביתי, חש שיש לו גב תומך ואוהב.
עברו שבועות מאז אותו סוף שבוע מרנין. שוב הוא עמוק בעזה. שוב אשת השנה שלי אפופת סרעפים נוגים על בנה בכורה. מייחלת להתרעננות הבאה. אולי אף יותר ממנו. שהרי לו יש משפחה נוספת. הוא אחד מחבורת לוחמים, שיחדיו מעבירים את הזמן בלחימה נועזת, מפתחים הווי מחלקתי, כמו אחים. בעורף תמיד דואגים יותר מאשר בחזית. בעיקר מחוסר ידיעה על היקרים להם. מנגד - ניר דבורי מספק מידע שוטף על התקדמות הלחימה מצד אחד, ועל המחיר הכבד בחללים ופצועים מצד שני.
הרצון בניצחון – והוא בוא יבוא – מתנגש עם הכמיהה לסיום המלחמה מהר ככל האפשר. לשיבה לימים רגילים, שקטים, להמשך החיים השלווים. בינתיים אומה נאבקת על קיומה, עם נלחם על ביטחונו, צבא מכה באויב שפורץ מכל גבול. אומה וצבא אינם מושגים ערטילאיים. הם מורכבים מאלפי לובשי מדי קרב, שמהווים יחדיו את המענה המוחץ לאויבים הברבריים. ביניהם גם הבן של אשת השנה שלנו. לבטח נתונה מחשבתה לכולם, אבל במיוחד לילד האהוב כל כך, שדוהר על “פומה”, יורה במקלע, מחסל מחבלים, מפוצץ בתים.
איזו השראה מעניקים לנו לוחמי צה”ל. איזו דבקות במשימה. אחדות ורעות. איזו הכרה בצדקת הלחימה ונכונות להקרבה. עוד יסופרו סיפורי כולם, סיפורי גבורה שייאספו אל ספר הגבורות של העם היהודי לדורותיו ושותפיו הלא־יהודים, אחים לנשק (בלי מירכאות פוליטיות) ולדרך. בינתיים, בעוד המלחמה העזה בעיצומה, אי אפשר להעלים את הדאגה. אלה ימים קשים לאשת השנה שלנו, ואין לנו אלא לעודד אותה, לאמץ אותה אל לבנו.
אשת השנה שלי היא אמא אחת לבן אחד, לוחם אחד. והיא איננה יחידה. לא בתרומתה, לא בדאגתה. כל המוני האמהות, שיקיריהן, מי בסדיר, מי בקבע ומי במילואים, מגויסים להכות באויב - הן נשות השנה שלי, של כולנו. נושאות תפילה בלב לשוב כל הבנים והבנות הביתה – בשלום.