100 ימים לאחר ה־7 באוקטובר, אנחנו עוד לא רואים את הסוף וגם לא יודעים איך נגיע אליו. אבל ממדי המחדל שהביא אותנו להתבוססות בבוץ המלחמה, מתבהרים עם כל יום שעובר. ישראל מתמודדת בארבע חזיתות: צבאית, מדינית, תקשורתית ומשפטית. התובנה הזו אינה חדשה - היא ידועה לנו כבר תקופה ארוכה, אבל הגיע הזמן שגם נכיר בה. שנדון בה באופן מורכב וגם ננהג לפיה.
עד היום, השיח הציבורי שלנו התרכז בחזית אחת בלבד: הצבאית. כאן התחיל המשגה הגדול, משום שהפוליטיקאים ניזונים מהשיח הציבורי ומנסים להתיישר לפיו כדי לחזק אלקטורט. עם הזמן התעצבה התוצאה: ישראל מתרכזת רק בחזית אחת כדי להחזיק את האלקטורט, ולכן מפסידה בזירות האחרות, שמשפיעות גם על יכולתנו לנצח בחזית הצבאית. במשפט אחד: אנחנו ממולכדים בתוך השיח הציבורי הפופוליסטי שסיגלנו לעצמנו.
ישראל קפאה על השמרים בחזית המדינית, לכאורה כי ״אין מה לעשות״. אבל זה תירוץ של עצלנים חסרי יכולת. הנהגה פרו־אקטיבית צריכה כל הזמן לחשוב על רעיונות ופתרונות חדשים לנוכח מציאות דינמית ומשתנה. הנהגה שתלויה בגורמים פופוליסטיים, לעומת זאת, חושבת בראש ובראשונה על המסרים הפנימיים לקהל שלה, ומזניחה את השאר.
ישראל קפאה על השמרים גם ברמה התקשורתית. במשך למעלה מעשור ישראל לא הגיעה אפילו לרף המינימום של העשייה שנדרשה כדי להתמודד עם התמורות בדעת הקהל באירופה, ובמיוחד בארצות הברית. משרד החוץ קוצץ מכל כיוון, הסברה לא הייתה, והוחלט לסמוך רק על המפלגה הרפובליקנית ולנטוש את הסטודנטים, הצעירים, השחורים, ההיספנים. גם כאן שלטו שטחיות ועצלנות, שמתוכן נוסח תירוץ עלוב נוסף של ״אין מה לעשות״ כי ״כולם שונאים אותנו״. לא התמודדנו כי המציאות הייתה פחות חשובה, ומה שהיה חשוב הוא שבישראל היה קהל לאמירות חלולות כאלה.
ישראל לא השכילה להיות פרו־אקטיבית גם ברמה המשפטית. אנחנו רק מגיבים למתקפות, לא יוזמים אותן, לא חושבים צעד אחד קדימה. המלחמה ב־BDS הייתה טובה אבל חלקית, משום שהתנועה עדיין ממשיכה לפעול, לתמוך בפעילות של חברי קונגרס אנטישמים ולשתף פעולה עם גורמים הקשורים לטרור.
למה, לדוגמה, ישראל לא מגישה עכשיו תביעה בהאג נגד דרום אפריקה? הרי במעשיה ובעצם התביעה האנטי ישראלית המוטית, דרום אפריקה מבקשת הפסקת לחימה. כלומר - היא מסייעת לארגון הטרור חמאס להישאר גורם דומיננטי בעזה, על אף מעשיו המזעזעים וכוונותיו המוצהרות לרצח עם. דרום אפריקה ניצלה את העובדה שגם היא וגם ישראל חתומות על אמנה שמתחייבת להילחם בתופעות של רצח עם, ואם דרום אפריקה יכולה לתבוע, אז גם ישראל יכולה.
המחדל שאת תוצאותיו הטרגיות חווינו הוא לא רק צבאי, הוא גם מדיני, תקשורתי ומשפטי. שורשי המחדל בשלוש הזירות האחרונות מצויים בנגע הפופוליזם ששטף אותנו. קריעת ים סוף שלנו מהנקודה הקריטית שבה ישראל נמצאת תתאפשר אם ניפטר מהקצוות הרדיקליים והפופוליסטיים שהשתלטו על מרכז הבמה בשנים האחרונות. יש לנו צורך להסיט אותם לצדדים כדי שעם ישראל יוכל לנוע קדימה בבטחה. אפשר ואפילו רצוי לשתף אותם בכנסת ואולי גם בהנהגה, אבל אסור בשום אופן לאפשר להם להנהיג את העם. זהו החזון שלמענו החיילים נלחמים עכשיו בחזית ומוכנים למסור את נפשם.