האם יש אדם שלא דמע בשומעו את הכאב המחניק של אחת מ־21 האמהות שלא תראה שוב את בנה? שלעולם לא תוכל לחבק אותו? הכאב המצטבר מ־7 באוקטובר הוא בלתי נתפס, ויש רגעים שכבר לא ניתן להכילו. כל אחד מאיתנו מגיב אחרת לעומס הכאב הזה - חלק מתרסקים ובוכים. חלק משתתקים ונסגרים. חלק מתייאשים ודורשים להפסיק את המלחמה.
די, איבדנו מספיק אנשים, אי אפשר יותר. וזו בדיוק הדילמה - כי רובנו מרגישים שאי אפשר להמשיך ככה, אבל גם יודעים שאי אפשר להפסיק ושאין באמת ברירה. חלק מאיתנו פורקים את הכאב בכעס עצום. כלפי הממשלה, כלפי מגזרים אחרים שבהם נראה להם שפחות חירפו את נפשם, יחסית למגזר שאליו הם משתייכים.
אבל כמה סמלי היה לגלות שמאחורי הפנים המחויכות של הצעירים שאינם עוד, נפרשת כל ישראל כולה. הנופלים באסון של 22 בינואר היו מחיפה וממבוא ביתר, מקריית ארבע ומרמת גן, מאלון שבות ומיהוד, מירושלים ומתל אביב, מפרדס חנה־כרכור ומראשון לציון, מרהט ומגבעתיים, מהרצליה ומבני דקלים, מקרני שומרון ומאלעזר ומראש העין. הם הילדים של כולנו, וכולנו דואבים ואומרים - יהיה זכרם ברוך - אבל איך נברך את זכרם?
המלחמה הזו מאתגרת את כולנו, אין אחד שלא נחשף לדברים, שקשה לו לראות, דווקא בתוך הארץ פנימה. צריך להבין כבר עכשיו שגם אם נחליט לא לתת יד למריבות פנימיות, לא כולם יתנהגו כמונו, לא כולם יסכימו. ובכל זאת הבחירה היא בידי כל אחד מאיתנו - אם נוליך את הכאב לשפיכת כעס ולהתפנקסות, או שנוליך את הרגש הסוער לעשייה שהיא טובה לכלל. לעשייה שמאחדת, שמחזקת את החיילים, את אלפי המשפחות השכולות, את אלפי הפצועים בגופם ובנפשם.
כל פצוע שמספר על גופו שנפגם, כל אב שכול שמשתנק מהצער, כולם מבקשים דבר אחד: שמרו על האחדות. הם צריכים אותנו כפי שהם בשדה הקרב: מבינים יותר, אדיבים יותר, עוזרים זה לזה. זו הדרך הכי טובה לברך את זכרם של אלה שמתו. זו גם הדרך לאחות לעצמנו את רסיסי הלב.