ניקי היילי צריכה להמשיך להתמודד מול טראמפ, וזו הסיבה | רוזנר

האותיות הקטנות של סקרי ההצבעה מלמדות על סוג הניצחון של דונלד טראמפ בניו המפשייר, ועל ההכרעה שקיבלה המפלגה הדמוקרטית, יותר מכל נתון רשמי: 51% מכלל המצביעים בבחירות המקדימות, כלומר, רוב המצביעים, ענו בשלילה על השאלה האם הניצחון של ג'ו ביידן בבחירות 2020 היה ניצחון "לגיטימי".

תנו לנתון הזה עוד רגע, כדי שישקע: רוב מי שהלכו להצביע בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית, במדינה שכנראה הכריעה את גורל המרוץ הפנימי, סבורים שביידן לא ניצח בבחירות הקודמות. תוכלו לכנות אותם מטורללים, הזויים, מנותקים מהמציאות, מסוכנים – הרבה כינויים מתאימים לבוחרים האלה. אבל כלל האצבע הוא כזה: אם חמישה מכל מאה חושבים מחשבה קיצונית – אפשר לקרוא להם קיצונים. אבל כאשר חמישים מכל מאה חושבים מחשבה קיצונית – כבר אי אפשר לקרוא להם קיצונים. כי הם לא בקצה. הם במרכז הבמה.

אולי זו הסיבה להחלטה של ניקי היילי להישאר בינתיים במרוץ, שסיכוייה לנצח בו נראים קרובים מאוד לאפס. יש לה בוודאי אמביציה, ואולי גם תחשיב פוליטי כלשהו בראייה קדימה, של מה שתוכל או לא תוכל לעשות בבחירות 2028. אבל ייתכן שהיא מבינה את מה שאי אפשר שלא להבין: המלחמה שלה היא על נשמתה של המפלגה הרפובליקנית, ועל שפיותה של אמריקה. זו מלחמה במעלה ההר מול קבוצה גדולה מאוד של מכחישי מציאות, שעומדים לבחור מועמד לנשיאות שגם הוא מכחיש מציאות, שיש לו סיכוי סביר מאוד, ואולי יותר מסביר, להיות המנהיג הבא של מה שנהוג לכנות "העולם החופשי".

בספר "Game Change" של ג'ון הילמן ומרק הלפרין, שהוא ספר הקמפיין הטוב ביותר שנכתב על הבחירות לנשיאות של שנת 2008, יש קטע יפה על החלטתה של הילרי קלינטון להישאר במרוץ, גם מול מה שנראה ברגע מסוים כהפסד ודאי. אנחנו בבוקר 8 בינואר, יום הבחירות בניו המפשייר, ומנהלת הקמפיין של קלינטון, פאטי סוליס דוייל, משוחחת עם המועמדת, ולמעשה ממליצה לה שאם תפסיד בניו המפשייר – תפרוש מהמרוץ. הנה, כך מתאר הספר את מה שקרה לקלינטון בשיחה הזאת, ולאחריה.

"הילרי רתחה. כבר מההתחלה היו מי שהזהירו אותה לא לשים את סוליס דויל בכיסא של מנהלת הקמפיין. והילרי ידעה היטב שלפאטי יש את החולשות שלה. אבל היא החליטה להתעלם מהן, להתעלם מהסיכונים, בגלל שלסוליס דויל הייתה סגולה ייחודית: נאמנות כה עזה, שהיא תעבור דרך קיר בשביל הילרי. אבל הנה, אחרי מכה אחת, אחרי הפסד עלוב אחד, פאטי כבר הייתה מוכנה להיכנע. האדם שחשבה שיהיה האחרון לנטוש אותה התברר כראשון לעשות זאת. היא חיפשה אוויר. היא חיפשה מילים. היא מלמלה כמה דברים. אני לא רוצה שנשים באמריקה יראו אותי כפורשת, אמרה הילרי בקול רפה.

"סוליס דויל, על סף דמעות, הכריחה את עצמה להמשיך. אם את מתכוונת להישאר במרוץ, היא אמרה, תצטרכי לעשות הצגה של זעזוע בקמפיין. תצטרכי לפטר אנשים ולהביא כמה חדשים. בזמן שהם דיברו, ביל [קלינטון] נכנס ושאל מה קורה. הילרי אמרה לו שסוליס דויל העלתה את הרעיון שתפרוש. זה צלצל מוכר. 16 שנים קודם לכן, בשעתו האפלה ביותר בניו המפשייר, כמה מעוזריו של ביל המליצו לו לסגת. אבל האמונה שלו אז הייתה זהה לזו שהייתה לו עכשיו: להילחם קשות ולהפסיד זה מכובד. להשליך את המגבת ולפרוש זה לא מכובד. דברים מוזרים קורים בקמפיינים. הוא הרוויח היטב את המוניטין שלו כשורד, ובדרכה שלה, גם הילרי עשתה זאת. כל כך הרבה חיבר אותם זה לזו, אבל מרכיב אחד בלט במיוחד באותו הרגע: קלינטונים לא פורשים".

נראה שניקי היילי לא תהיה הנשיאה כמו שהיה ביל קלינטון. כנראה שהיא לא תהיה מועמדת לנשיאות, כמו שהייתה הילרי קלינטון. זה לא אומר שלקרב שהיא מנהלת אין משמעות.

"זהות אמיתית"

שפות ומסורת מגדירות זהות לאומית. כך זה לפחות ברוב העולם. ואם צריך הוכחה בכתובים, עכשיו אפשר למצוא: במחקר השוואתי חדש של מכון פיו. יותר מ־20 מדינות נבחנו, ובהן גם ישראל. בממוצע, 91% מתושביהן אומרים שהיכולת לדבר את שפת המקום העיקרית חשובה כדי "להיות באמת… (וכאן בא שם המדינה)". כדי להיות באמת אמריקאי או יפני או אינדונזי או ישראלי. 81% אומרים שהשתתפות במנהגים ובמסורות של המדינה חשובה כדי "להיות… (השלימו שוב את החסר)". להיות גרמני, קנדי, אוסטרלי, מקסיקני.

שני מרכיבים אחרים שנבחנו דורגו כפחות חשובים: כמה חשוב להיוולד במדינה המדוברת, וכמה חשוב להשתייך לדת העיקרית של המדינה המדוברת. 58% הסכימו עם האמירה הראשונה – חשוב להיוולד במדינה כדי להיות באמת שייך. זו אמירה שלא מתאימה למדינת מהגרים כמו ישראל. 42% הסכימו עם האמירה השנייה – וכאן ישראל היא כמובן חריג לכיוון למעלה. בישראל, בעיקר בעיני היהודים, להשתייכות דתית יש משמעות לאומית מרכזית.

ההשוואה של מדינות שונות מעניינת: רק בארה"ב השפה עוד פחות חשובה מאשר בישראל. 78% אומרים שהיא חשובה, לעומת 80% בישראל. תשאלו: למה 80%? אולי משום שחמישית מאוכלוסיית ישראל איננה מדברת עברית כשפה ראשונה. השאלה אומנם עוסקת ביכולת לדבר את השפה העיקרית, מה שמשותף גם לרוב הערבים. ובכל זאת, יש מספיק ישראלים – ערבים, וגם עולים ממדינות שונות – שיעדיפו לא להתנות "ישראליות" בשליטה בעברית.

מ־21 מדינות, ישראל היא זו שמדורגת הכי נמוך – הכי נמוך – בייחוס חשיבות למנהגים ומסורות כבסיס להשתייכות. זה נתון שקצת יותר קשה לפענח. ובכל מקרה, בעוד ביחס ל"מנהגים ומסורות" ישראל נמצאת בתחתית הדירוג, ביחס לדת היא נמצאת בצמרת, עם ברזיל, אינדונזיה, קניה, ניגריה ודרום אפריקה. 71% מהישראלים מסכימים ש"להיות חבר בדת המרכזית של המדינה זה חשוב (29%) או מאוד חשוב (42%) כדי להיות באמת ישראלי".

ברור למה 27% מהישראלים לא רואים בהשתייכות לדת העיקרית את המפתח להיות אדם "ישראלי אמיתי". כבר הזכרנו שחמישית מהישראלים אינם יהודים? כנראה שרוב האחרים רואים בדת היהודית את המפתח. ואפשר להיות מוטרדים מהעובדה שישראלים־יהודים נוקטים עמדה שיש בה מעין הדרה של לא יהודים מהאפשרות להיות "ישראלים אמיתיים", אבל את הנתון הזה אנחנו כבר מכירים. בסוף העשור הקודם ביקשנו מישראלים להסכים או לא להסכים עם מחרוזת של אמירות הנוגעות לשאלה מהי ישראליות. לדוגמה: האם צריך לשרת בצה"ל כדי להיות "ישראלי אמיתי"?

זו לא שאלה טריוויאלית. כמחצית מהישראלים אינם משרתים בצה"ל. אלה כוללים ערבים ישראלים (כרבע מהאוכלוסייה), מרבית החרדים, כל הנשים החרדיות, רוב הנשים הדתיות, ועוד ישראלים עם בעיות בריאות, בעיות נפשיות, סרבני מצפון ושאר בעלי פטורים. האם אלה אינם "ישראלים אמיתיים"? במובן האזרחי, של חוק, כמובן שהם ישראלים. במובן התרבותי, אולי קצת פחות, בעיני עצמם ובעיני אחרים. אז שאלנו (במסגרת סקרים של המכון למדיניות העם היהודי). רוב היהודים (58%) אמרו לנו שרק יהודים יכולים להיחשב לישראלים אמיתיים. כבר אמרנו, זו עמדה בעייתית. אבל היא דומה לנתון במחקר החדש של פיו.

אמרנו: בישראל יש הכי פחות בני אדם שמייחסים חשיבות גדולה למסורות ומנהגים. ואם כבר: בישראל ישנו הפער הכי גדול בעניין הזה – מכל המדינות שנבדקו – בין עמדות של "ימין" ו"שמאל". בימין (שהוא הרבה יותר גדול) 74% רואים חשיבות למסורות ומנהגים כמפתח לזהות לאומית. בשמאל, 24%. גם בשאלת הדת כמפתח לזהות לאומית הפער ניכר: 87% בימין רואים בה מפתח, 59% במרכז, 46% בשמאל. אגב, בקרב לא יהודים בישראל, כמחצית סבורים שהדת היא אכן מפתח. לא בטוח שהם מרוצים מהעובדה הזאת, אבל הם אומרים שזה אכן המצב.

התוצר הסופי של המחקר הזה הוא דירוג של כלל המדינות. אינדקס של זהות לאומית. הציון הוא מ־0 עד 4, כאשר ציון גבוה יותר משמעו זהות לאומית מוגדרת בצורה קשיחה יותר. אם במדינה מסוימת – זה לא קרה – כל ארבעת הפרמטרים (שפה, לידה, מסורות, דת) מקבלים את הציון 4, אזי הממוצע הוא 4, מה שאומר שכדי להחזיק בזהות "מושלמת" יש למלא את כל ארבע הדרישות: להיוולד במדינה, לדבר את שפתה, להשתתף במנהגיה ולהחזיק בדת העיקרית של תושביה. אינדונזיה מגיעה הכי קרוב לזה, עם ציון של 3.72. ישראל אי־שם באמצע, עם ציון פושר של 2.86. וזה מעניין בעיקר למי שנדמה לו שישראל היא מדינה עם זהות לאומית מאוד ברורה, או מוגדרת, או קשיחה, או למי שסבור שהישראלים כולם מפרשים את הישראליות בקשיחות. הנה הוכחה: זה לא המצב.

שכר לחצי מגזר

בוא נדבר על משהו משעמם: החלטת ממשלת ישראל לאפשר למוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים בבעלות רשתות החינוך החרדיות, לקבל תקציבים במסגרת השוואה לתנאי תוכנית "אופק חדש". ואני יודע: שמעתם "מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים" – נרדמתם. חבל שנרדמתם. כי אוטוטו מאות מיליונים של שקלים עוברים מהכיס שלכם לכיס של מורים שמלמדים במוסדות כאלה. ובואו נקרא לזה בשם קצת פחות מכובס: רשתות החינוך של ש"ס ויהדות התורה.

מה חסר כדי שהכסף יעבור? רק חתימה של טייס קרב. שמו יואב קיש. הוא גם שר החינוך. הסכמים קואליציוניים נחתמו, הממשלה אישרה, חסרה חתימה. אם צריך לנחש: קיש יחתום. מדוע? כי חשוב לו יותר לקיים את ההסכם עם החרדים מאשר לממש את ההבטחה של ממשלת ישראל לבלום הוצאות קואליציוניות לטובת צורכי הביטחון החדשים. הלוואי ויתברר שאני טועה. אחר כך יבוא בית המשפט וידון. עתירה כבר הוגשה על ידי עמותת חדו"ש.

חבל שצריך את חדו"ש להגשת עתירה כזאת, שמיד יצבעו אותה בצבעים של "חילונים נגד חרדים". הייתה צריכה להיות עתירה של הורים לילדים בקריית שמונה, של מורים בבתי ספר ממלכתיים בבאר שבע, של מי שייפגעו מהמהלך של הממשלה, ואינם חשודים־מראש בהתנגדות לכל הטבה לחרדים. אבל מה לעשות: חדו"ש הגישו עתירה מנומקת, אחרים לא הגישו. אולי נרדמו כששמעו את המשפט "מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים".

מה הבעיה עם העברת הכסף הזה? נמנה ארבע: הראשונה, מדובר בתרגיל הונאה. מורים בחינוך החרדי יקבלו תגמול כאילו – כאילו – גם הם עומדים בתנאים שנקבעו ל"אופק חדש". זו תוכנית שהעלתה שכר למורים בתמורה להעלאת איכות המורים. במקרה של הרשתות החרדיות התמורה תינתן, אך התנאי שונה כך שלמעשה אינו תנאי. איכות ההוראה בחינוך החרדי לא תעלה. רק השכר יעלה.

השנייה, ידוע לכל שהרשתות שמוריהן יקבלו תוספת לא עומדות בדרישות בסיסיות שמערכת החינוך המתוקצבת נדרשת להן. קראו את דוח מבקר המדינה. הכל מופיע בו, וכולם מתעלמים ממנו. למוסדות החרדיים נמצאה דרך לחמוק מפיקוח פרטני, ובכל זאת לקבל תקציב.

השלישית, מדובר בכסף פוליטי: מי שייהנו ממנו הן שתי רשתות חינוך בעלות זיקה מפלגתית. זה לא כסף לחינוך, זה כסף לחינוך מטעם מפלגה. כסף למערכת שתגדל עוד דור של מצביעים לשתי מפלגות. ואתם מממנים את זה, ועכשיו תממנו יותר.

הרביעית, ואולי החשובה ביותר: הכסף הזה מיועד להעלאת משכורות. זה כסף שמרגע שיוחלט להעביר אותו, יהיה קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, להחזיר אותו. במובן הזה, העלאת המשכורת למורים הללו גרועה מהעלאת הקצבאות לבחורי ישיבות. למה? כי את העלאת הקצבאות יהיה קל לממשלה אחרת לבטל, ולעומת זאת, העלאת שכר למורים קשה מאוד להחזיר לאחור.

תשאלו, מה הנזק? הנזק הוא כלכלי וחברתי. כלכלי – משום שהמדינה תשקיע משאבים בתלמידים שבתי הספר לא מכשירים כראוי לחיי עבודה ותרומה משקית. חברתי – משום שהמדינה, במהלך הזה, מגדילה את הפער בין התקצוב לתלמיד חרדי לבין תקצוב לתלמיד לא חרדי. מכל מיני סיבות, שפירוטן יחייב עוד אלף מילים של הסבר, המהלך שהממשלה עושה עכשיו מייקר שעת הוראה בבית ספר חרדי. ואם לוקחים את מחיר שעת ההוראה ומחלקים במספר התלמידים, יתברר שתלמידים חרדים פשוט מקבלים יותר. יותר מהילדים שלכם – אם אתם לא חרדים. וכאמור: כל זה נעשה כאשר הממשלה מבטיחה להשקיע הרבה יותר בביטחון. וכאמור, כל זה נעשה באופן שיקשה מאוד על החזרת הגלגל לאחור.

תאמרו: הרי היית מתנגד להעברת התקציב הזה גם אם לא היה 7 באוקטובר, וגם אם לא היה צורך בעוד כסף לביטחון. זו טענה נכונה. לתקצוב הזה נכון היה להתנגד בכל מקרה. אבל העיתוי בכל זאת מייצר הבדל. הוא מייצר הבדל תודעתי – זה הופך את המהלך להרבה יותר מרגיז. הוא מייצר הבדל מעשי – זה הופך את מחירו של המהלך להרבה יותר יקר. בשנים הקרובות ישראל תידרש לסדר עדיפויות הרבה יותר מהודק כלכלית, כדי לחזק את ביטחונה, מה שאומר שהכסף הזה לא יבוא על חשבון מותרות, הוא יבוא על חשבון דברים חשובים.

תאמרו: אבל מי בכלל אמר ששיטת התקצוב החינוכית של ישראל היא השיטה הנכונה, ומי בכלל קובע שמשרד החינוך צריך להציב קריטריונים, ומי בכלל החליט שלימודי ליבה הם תנאי, ומי בכלל מוסמך להעדיף מורה שלמד סוציולוגיה באוניברסיטה על מורה שלמד גמרא בישיבה – אולי באמת הגיע הזמן לשנות את כל זה? על זה נשיב: אולי. הדיון על תקצוב מערכת החינוך חשוב ומעניין. כדאי לקיים אותו, ויכול להיות שכדאי גם לחולל בו שינויים מפליגים. אבל דיון רציני זה לא מה שקורה עכשיו. זה לא מה שהממשלה ומשרד החינוך עושים עכשיו.

אחרי שהממשלה החליטה להעלות את הקצבאות לאברכים, שהם כמחצית מהגברים החרדים, מה שהממשלה ומשרד החינוך עושים עכשיו זה מהלך מהיר, שמוסיף שכר למורים ומורות חרדים. שימו לב: לפי נתוני פורום קהלת, כרבע מהגברים החרדים העובדים, עובדים בחינוך (בקרב לא חרדים: 4.6%). לפי סקר אתר המדד וחברת הסקרים אסקריא, 31% מהנשים החרדיות עובדות בחינוך החרדי. כלומר, מדובר על מהלך שמשמעותו העלאת שכר לבין רבע למחצית מהמשפחות החרדיות (מספיק שאחד מבני הזוג עובד בחינוך החרדי כדי שהשכר המשפחתי יעלה).

זה מה שהממשלה עושה בשנה האחרונה. זה מה שיואב קיש עומד לעשות: להעלות שכר למחצית מהמגזר החרדי. וזה לא משום שהתפוקה של המגזר עלתה, ולא משום שהוא עובד יותר קשה. ולא משום שהתנאים הכלכליים במדינה השתנו לטובה. הממשלה מדברת על הצורך לקצץ כדי להשקיע בביטחון, ובמקביל עוסקת בהעלאת שכר ישירה למגזר החרדי. כל השאר מכבסת מילים.