בשבת נסעתי לאמא שלי. היא הייתה במצב השגרתי שלה במלחמה, מול הטלוויזיה או המחשב. אף שהיא בתוך העשור העשירי לחייה, היא חדה כמו יהלום, צופה ומקשיבה לכל הבלה־בלה באולפנים.

קריית שמונה נטושה ומרג' עיון שוקקת: זאת משוואה שחייבים לשבור | אלון בן דוד
גם אני כמו צה"ל בשלב ג': נלחם "בדודא" להישאר נקי | רון קופמן

אי אפשר להגיע לאמא שלי רפוי, הזוי ולא מעודכן. היא אומנם פותחת תמיד באותה שאלה מאז 7 באוקטובר - "רוני, מה יהיה?" - וחובה עליי לסיים את זה מהר וחד: "אמא, יהיה רק יותר גרוע, אנחנו אפילו לא במבוא של הסרט. צאי מזה, איך את? הכל בסדר איתך? הטורנירים של הברידג' והקנאסטה מתקיימים בזמן? עשית בדיקות? הסוכר שלך יציב, חזר ל־72? כי היית מאוד מודאגת כשהוא הגיע ל־80. יש לך בדיקות עם תוצאות של ילדת טבע באיי שלמה, אבל את מתלוננת".

"רוני, אצלי הכל אותו דבר. שאלתי אותך על המלחמה".

"אמא, אני לא יודע. גם ביבי לא יודע. יחיא עושה לנו סקולה־דה־רמי, אבל אני לא רוצה לדבר על זה".

ואז היא מחייכת, כי הדג כבר נגס בפיתיון. "למה אתה לא רוצה לדבר על זה? שוב פעם אתה דוחה ומחכה שהכל יסתדר? זה לא ככה בחיים, רוני. ערבים מבינים רק כוח. אני יודעת, כי אני מכירה אותם כל חיי. אנחנו חלשים איתם, וזה כואב לי לעבור על הרשימות של הנופלים והפצועים והחטופים. קשה לי, נורא קשה לי. מילדות קשה לי איתם".

כן, ככל שחולפות השנים, אני מגלה שאמא שלי אוחזת באותה אידיאולוגיה של אורית סטרוק. מיכאל בן ארי הוא שמאלן לעומתה. "אמא, יש 23 מדינות ערביות, 1.4 מיליארד מוסלמים. מה את רוצה לעשות, להרוג את כולם?". החיוך כבר עבר לצחוק מתגלגל. "לא, לא, מה פתאום. רק את אלה שרוצים להרוג אותנו. אני לא סופרת כמה הם, אבל הם לא ייתנו לנו מנוחה. מתי תבין את זה?"

מיכאל בן ארי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
מיכאל בן ארי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

הריפלוקס מתחיל לעבוד. אומנם בלעתי נקסיום, לפני שבאתי, אבל השחרור אטי. אולי הייתי צריך לבלוע שניים. "אמא, באנו לפה לסיבוב אחד", אמרתי, "תראי איזה יופי את סוחבת 92 שנים. אני שמח שלא הסתובבת ליד אוטובוסים ומשאיות, לפחות 40 שנה קלללל. אם תמשיכי להקפיד, את נותנת פור ל־110. תתרכזי ביומיום, במה שעושה לך טוב. מתי מתחיל הברידג'?".

"בשש, כל יום בשש. הגיעו הרבה דיירים חדשים. שחקנים טובים מאוד".

"יופי, אמא, אני שמח. אם הגיעו חדשים, אני מבין שהישנים פינו מקום לנוער". שוב היא צחקה. "אני חייבת לספר לך סיפור. הגיע לכאן גבר, צעיר ממני בכמה שנים. הוא בא עם מטפלת, אולי בת 35, אולי. פחות משבוע אחרי שהם נכנסו לדירה אצלנו, המטפלת מתה. מה יש לך להגיד על זה?", היא שאלה ולקחה טישו כדי לנגב את עיניה שדמעו מצחוק.

קמתי מכורסת הנדנדה, פתחתי את החלון כדי לעשן סיגריה. לאמא ולי תמיד היה הומור שחור, אבל כאשר ההומור מתכתב עם המציאות, זה קטע לא קל לעיכול. "ומה עכשיו, אמא, הוא מחפש מטפלת חדשה? תגידי לו שאני ממליץ על מישהי בת 30 מקסימום. איך הוא מסתדר בינתיים, נתנו לו מישהי זמנית?".

"לא, רוני. בינתיים הוא מסתדר לבד, עד כמה ששמעתי. אבל הוא ימצא איזו פיליפינק'ה. יש כאן הרבה. אני רוצה לשאול אותך משהו, תענה לי ברצינות, אל תמרח אותי, כרגיל אצלך".

"נו, מה את צריכה?"

"קנית לי כבר קבר בבית עלמין חילוני? אתה זוכר שהבטחת לי, כן? אני סומכת עליך שלא תאכזב אותי. אני לא רוצה לגמור אצל החניוקים, לא מוכנה שהם יטפלו בי". פלטתי טבעות עשן מהסיגריה, ועניתי לה. "לא, עוד לא קניתי. כי בחיים, לכל פעולה יש תוצאה. אם אני אקנה עכשיו, את תעשי צוקאהרה ופליק־פלאק לאחור לתוך הבור שמחכה לך, ואני לא מבין לאן ולמה את ממהרת. תני זמן לזמן. הבנת או לא הבנת?". היא לא הבינה. "אז שוב אתה דוחה, כי אתה מחכה שדברים יסתדרו לבד. אתה כמו אבא שלך. זה לא עבד אצלו, זה גם לא יעבוד אצלך. מתי תבין שאני צודקת?"

זהו, הריפלוקס כבר עבר מצב צבירה לצרבת. "בסדר, אמא. אני הולך לישון, אני עייף", אמרתי.

"אתה לא עייף, רוני, אתה בורח. כל חייך, כשהיו קשיים הלכת לישון. כשתתעורר, המצב יהיה אותו דבר. יש דברים שצריך לעשות. ואל תשכח שאני סומכת עליך, כן?!".

הזדקפתי בדרך אל הדלת, אבל היא חייבת לספר לי על אריק סיני, שמשתתף בריאליטי של "הכוכב הבא". "רוני, תסביר לי. הוא חטיאר, למה הוא בא להפריע לצעירים שרוצים להופיע באירוויזיון? אני לא אוהבת את זה, כי זו תוכנית לצעירים, לא לזקנים. הוא גם חי באמריקה, חשב שמחכים לו שם".

האירוויזיון (צילום: איור: איציק סמוכה)
האירוויזיון (צילום: איור: איציק סמוכה)

הבטתי בה, באמא שלי, ועניתי: "אמא, גם אני חייתי באמריקה. זה לא עשה לי רע, כי מה שלא מחסל, מחשל. עובדה, אני עדיין כאן". גם התשובה הזו לא ריצתה אותה. "אני יודעת, רוני, אני יודעת. גם אתה, אף פעם לא הייתה לך מנוחה. תמיד חיפשת. אני מקווה שהפסקת לחפש. מדינת ישראל זה המקום היחיד לישראלים, לטוב ולרע. תזכור את זה, תמיד". יצאתי. במעלית סיכמתי ביני לביני שהיא גזע נדיר. לא מוותרת אף פעם לאף אחד, גם לא לילדים שלה.

# # #

יום שני. כל העולם ואשתו מקבל את השמועות על האסון הנורא בעזה, על כמות החללים הבלתי נתפסת. גם אני משתדל לשדר שיגרע, מול הדיווחים. מדבר על ספורט ברדיו ובטלוויזיה, צופה בספורט: כדורגל, כדורסל וכדוריד, במקביל לתמונה המזעזעת שמתקבלת. כשאין דיווחים, נחשפים לעבודה של המאכערים שמלווים את אגם הדרעק כמו טפילים. הנה מאי גולן, שהייתה כלום ושום דבר כאחראית למעמד האישה, קיבלה עוד ג'וב כאחראית לשוויון חברתי. גם בג'וב החדש היא תמשיך להיות כלום ושום דבר, כי סט כישורים לתפקיד שר/ה זה לא רק לקקת כרונית לאבי האומה.

ויש גם טרגדיות, כמו אורית סטרוק, שמתקשה לגמור את החודש עם שכר של 53 אלף שקל ושלל פינוקים. "אני מכירה שרים שזקוקים לסיוע מההורים", היא אמרה לפעיל פוליטי מהחונטה שלה. השכר הממוצע של עובדי הייטק הוא כ־28 אלף שקל, והם חייבים להביא תשואה על ההשקעה - לא כמו אורית, נעבעך, שכל תכליתה באגם הדרעק היא להביא כייסף גועליציוני כדי לפנק את נוער הגבעות במסווה של "סיוע להתיישבות כפרית". אני מקווה שהיא מסייעת גם לחקלאים בכפר שמריהו.

והנה אחד שאני אוהב במיוחד בפוליטיקה דרעק, סמוצ'קנע גרנד־מייזר. בעימות עם משפחות החטופים שטענו שאם אין עסקה נקבל 136 גופות, הוא ענה להן: "אני חושב אחרת מכם. רק אם לא נפסיק את הלחימה, הם יחזרו. אם לא נמוטט את חמאס, יהיו פה 136 אלף נרצחים". כן, הוא ממוטט גדול, בעיקר של הכלכלה. לג'וב הזה הוא הגיע עם אפס כישורים, ועכשיו הוא סוג של נפוליאון, מתחפש למצביא, אבל גם עם סט אפסי של כישורים. אם באמת יש אלוהים, היה מעניין לי לשמוע את חוות דעתו/דעתה על הטיפוסים שיש לנו בגועליצייה.

# # #

פתאום משומקום, אחרי סיום אירועי הספורט ובדרך לנטפליקס, לחצתי בטעות על הכפתור של קשת 12. הייתה שם מסיבה גדולה עם שירים מ"הכוכב הבא". גם שם נשמעה המילה "אלוהים", יותר מדי פעמים. בחור נחמד עלה לשיר, אחרי שהבטיח "להרים" ועטף את עצמו בדגל ישראל. חסרה לי רק מירי "המחוננת" שתצטרף לקרנבל של שירה וריקודים. ברור שחייבים "להרים", כשהגופות נערמות ומאמצי החילוץ מההריסות נמשכים.

אזור האסון בעזה (צילום: REUTERS/Amir Cohen)
אזור האסון בעזה (צילום: REUTERS/Amir Cohen)

במלחמת ששת הימים לא הרמנו בכלל, עד לסיומה. זו הייתה ההכרעה הצבאית האחרונה שלנו, עד היום. גם במלחמת יום כיפור לא היה על מה להרים. בלבנון הראשונה התחלנו להרים מוקדם מדי. שרצנו בלבנון, אבל עכברושי הבומטאון באו להרים כאן, באמצע המלחמה עם "איי דונט לייק מאנדייז". זה קצת שרט לי את המוח במילואים, כי קובי מגבעתיים וניר מרמת השרון נהרגו, אז אני אלרגי ללהקה, אף שבוב גלדוף הוא צדיק מלא־מלא.

ההוא עם הדגל סיים, ולוליטות מדהימות ביופיין ובקולן התאמצו להגיע לשמונה הגדולות. אחד השופטים התלבט, אבל בסוף העלה את הלוליטה הכישרונית. וואו, קסם, עושים קצת אסקפיזמוס. גם אריק סיני, שאמא לא אוהבת, עלה חולני לבמה בגיל 74. הוא החריב את השיר "הללויה" של ליאונרד כהן. השופטים נפעמו מהביצוע של אריק, שהופיע עם דלקת ריאות. "זה מצמרר, אתה נלחם כמו אריה, גרמת לי לבכות", ועוד מלל שתפקידו לרגש את העם שלנו מול מדורת השבט שלו.

הם מתחרים שם על הייצוג באירו־ביזיון, תחרות מוזיקה אינפנטילית שהלהט"ב העולמית לקחה עליה חסות. אירוע ביזארי, גרוטסקי, פופ מחריד, ארוך ומייגע. אבל גם שם לא "מרימים" תוך כדי מלחמה. הפעם היחידה שצפיתי בשיעמומון הזה, הייתה כשהשתתפתי בפאנל אזוטרי, שליווה את השידור באחת מתחנות הרדיו. הסתלבטתי שם, הפקר־הפקר־פטרושקה, אבל שילמו לי טוב, אז הסיוט היה כדאי - ובעיקר רווחי.

אני גם אוהב קאברים, תלוי מי מבצע אותם ועל איזה שירים. ב־1993, במופע בגארדן בניו יורק עשו כבוד לבוב דילן, לציון 30 שנה לאלבומו הראשון. כל מי ששווה במוזיקת הרוק והבלוז, עלה לבמה בהזמנה של כריס כריסטופרסון. לא שוכחים אירוע כזה. את "הכוכב הבא" אני שוכח החל מרגע זה.

הכוכב הבא לאירוויזיון (צילום: באדיבות קשת 12)
הכוכב הבא לאירוויזיון (צילום: באדיבות קשת 12)

# # #

השבוע התארחתי בכפר הנופש באשקלון ליום שידורים של רדיו 103FM. צה"ל משתמש באתר הזה לצורך ריענון של כוחות לוחמים. יומיים־שלושה, יציאה הביתה לעוד יומיים־שלושה, וחזרה למשימה הבאה. פגשתי שם את גדוד הנדסה 605, אחרי 62 ימי לחימה בעזה. לוחמים בסדיר, שנמצאים בשפיץ של הכוחות המתמרנים ברצועה. חבר'ה מדהימים, שמאמינים בצדקת הדרך ומסכנים את עצמם באופן יומיומי כדי שבארץ ימשיכו לשיר, וכדי שדיירי אגם הדרעק ימשיכו להרעיל את האוויר.

הסתובבתי במתחם, ראיתי קבוצות קטנות של חיילים במפגש של דינמיקה קבוצתית, עם מנחות מקצועיות. יושבים 15־12 לוחמים במעגל, ומדברים, אני מניח שעל מצוקות רגשיות.

צפיתי בהם מרחוק. חשבתי מה יקרה איתם ביום של אחרי השחרור, כאשר הטראומה מהמראות ומהחוויות שחוו בשטח יהפכו מתישהו לפוסט־טראומה שתלווה אותם כל חייהם. אז צה"ל כנראה לא יארגן להם טיפול רגשי תומך, הם יהיו לבד. אולי הם יתגעגעו לחבר'ה מהצוות, לנמר, לדחפור D9, לאווירה של הביחדנס, כי לבד זה קשה, גם ליד הגנגס בהודו, או עם הצבים הענקים בפרו.

חיילים, צילום ארכיון (צילום: חמד אלמקת, פלאש 90)
חיילים, צילום ארכיון (צילום: חמד אלמקת, פלאש 90)

כשאל צבאות אדוני פיתהמר בן גביר או סמוצ'קנע גרנד־מייזר רוצים להכריע את חמאס, הלוחמים של 605 צריכים להוריד בית אחרי בית. ל־D9 זה לוקח 15־12 דקות עד שהבית הופך לערימת אבנים. יורים עליהם אר־פי־ג'י, ואם יש להם מזל, הם שורדים ללא פגיעה. הם צעירים ומורעלים על המשימה. יש להם עוד משימות, כמו השמדת פירים וזיכוי מבנים. הם לא מדברים פוליטיקה דרעק, הם עובדים.

יש להם רופאה גדודית, סגן דניאל, שהוסמכה כד"ר לרפואה, עברה קורס קצינים והחלה את תפקידה שבועיים לפני המלחמה. בצוות הגדודי שבפיקודה הייתה גם פראמדיקית. היא אדם קטן ממדים, לחשוב עליה רצה לטפל בפצועים עם תרמיל ששוקל יותר ממנה, זו מחשבה מטלטלת.

לפני שנכנסנו לאולפן המאולתר, חיילים מהגדוד שזיהו אותי, אמרו לדניאל: "דוקטור, היזהרי ממנו, הוא טורף אנשים". חייכתי אליהם, ואמרתי לה בשקט: "אין לך מה לדאוג, אני לא טורף אף אחד, אני נגיף מוחלש". היא חייכה וענתה: "איני דואגת, הכל בסדר". היא סיפרה על החוויה שלה, איך שהיא תפסה את המציאות ברגע שהתעוררה למלחמה. "יצאתי צפונה, לנקודת הכינוס שלנו. בדרך ארגנתי את כל ציוד הרפואה. ההתארגנות הייתה מהירה מאוד. גם החובשים שלי והפראמדיקים התארגנו במהירות, נכנסנו למוד רציני של מלחמה".

פינוי פצועים על ידי מסוקי החילוץ (צילום :דובר צה"ל)

בעזה היא נאלצה לטפל בפצועים כתוצאה מירי נ"ט. היא הזמינה פינוי מוסק לאחד מהם. שאלתי אותה אם היא הסמכות הבכירה בהחלטה על פינוי מוסק, או שניתן לערער עליה. "אני הסמכות הפיקודית בסוגיה של פינוי. אם נשקפת סכנת חיים לפצוע, אין לנו הרבה זמן לבזבז. אנחנו עושים כל מה שניתן כדי לייצב את מצב הפצועים, יש לנו ציוד שתומך במשימה הזו". היא עדיין לא התחילה בהתמחות. היא רוצה להיות רופאה מרדימה.

ד"ר דניאל היא האישה היחידה בגדוד, הפראמדיקית השתחררה. אבל נראה לי שהלוחמים נותנים לה את המרחב שלה, עם הרבה כבוד, ללא קשר למקצוע ולדרגתה. היא גם דואגת לשגרת היומיום של הלוחמים, עם משחות וקרמים שימנעו גירויים בעור ופטריות ברגליים. בקיצור היא התפתחות של פלורנס נייטינגייל, שאומנם הייתה רק אחות במלחמת קרים, אבל כרופאה, סגן דניאל נמנית עם רופאות פורצות דרך, שבמלחמה הזו מצילות חיים של לוחמים ולוחמות בקרבות עצמם.

לגדוד 605 זו כמובן המלחמה הראשונה. רק למג"ד יש ניסיון בלחימה, אחרי שהשתתף במבצע צוק איתן, לפני תשע וחצי שנים. אבל כאשר משוחחים עם מפקדי הפלוגות, שמשרתים בצה"ל חמש שנים ואף יותר, מגלים שהם בהירי מחשבה, אחראים, מודעים לגודל המשימה. יש לנו עתיד איתם, אם כי המפגש שלהם עם האזרחות והטינופת הפוליטית, קצת מפחיד אותי.

# # #

סיימתי את השידור, הייתה אמורה להיות לי פגישה בתל אביב, אבל היא בוטלה בדרך. החלטתי לאכול במסעדת "הניצחון". מסעדה רומנית שאכלתי בה עוד בהיותי נער, וגם מספיק פעמים כבגיר. כיום אחרי שנסגרה ונפתחה מחדש, קוראים לה "הניצחון של חני", בתם של המייסדים. היא הקימה את המקום מחדש, הוא יפה ונעים, בעיקר טעים, גם אם רומן, הגריל־מן המיתולוגי, שגם אחרי עשרות שנים בארץ לא דיבר עברית, כבר לא עובד. היא הצליחה לשמר את הטעמים, יופי של מקום, באמת.

כיסופים, מונוטייפ, 2023 (צילום: דניאל חנוך)
כיסופים, מונוטייפ, 2023 (צילום: דניאל חנוך)

החמאתי לה, ואז היא סיפרה לי שאחיה נהרג בתחילת המלחמה. הוא היה מנהל הרפת בקיבוץ כיסופים. מחבלים השתלטו על מכון החליבה וניהלו משם קרב. טנק של צה"ל ירה שני פגזים, השמיד את המכון. אחיה של חני ועובד נוסף נהרגו במקום.

מזל שהיא סיפרה לי על האירוע אחרי שסיימתי לאכול. כי אם זה היה קורה בהתחלה, הייתי מתקשה ללעוס. שאלתי איך ההורים חיים עם המציאות הזו. "איך הם חיים? אני רואה את הקליפה, לא את הרגשות של האובדן בפנים. למזלי אני עובדת ועסוקה, אז עוד לא עיבדתי את האובדן. אבל זה קשה, זה באמת קשה", השיבה.

נפרדתי ממנה וחיפשתי אספרסו בר במדרחוב שסמוך לרחוב הרצל. מצאתי דוכן קפה בשם "ארליך", שהיה פתוח. הזמנתי אספרסו כפול וסודה, ובהיתי במדרחוב שהיה כמעט ריק לחלוטין. פתאום הגיעו שתי נשים לקחת קפה בטייק אווי. הן זיהו אותי, קראו "יואו קוף, מה אתה עושה כאן?" סיפרתי להן שהייתי כאן בשידור. "אכלתי טוב, עכשיו קפה, ויאללה הביתה, לישראל".

הן לא אהבו את הציניות. "למה מה קרה, אנחנו לא ישראל?", שאלה שגית. עניתי שאני מסתלבט, שלא ייקחו אותי ברצינות. "אז די עם הסתלבט", ביקשה האישה השנייה, שקוראים לה טלי. "גם כאן יש חיים, אשקלון זו עיר גדולה", היא המשיכה. "אני רוקחת, שגית עורכת דין, טוב לנו כאן. בוא, תצטלם איתנו ונשחרר אותך, כדי שתיסע לישראל שלך".

חיילים באשקלון. חרבות ברזל 2023 (צילום: רויטרס)
חיילים באשקלון. חרבות ברזל 2023 (צילום: רויטרס)

נעניתי לבקשה. טלי הודיעה לשגית שתצלם אותה איתי ראשונה, אחרי הצילום, היא תצלם את שגית. היא התארגנה על עצמה, אני עמדתי לידה, חייכתי לטלפון של שגית. "חבק אותי במותן", הורתה לי טלי, "כדי שלא יראו את השומנים, אני בדיאטה, המלחמה הזו גורמת לי לאכילה רגשית". חייכתי, ואמרתי לה: "אני שומר נגיעה, יקירתי. אני נשוי למרוקאית, אני באמת יודע מה טוב בשבילי. אין כמו הפחד, כדי לשמור אותך ערני".

עכשיו טלי התפוצצה מצחוק. "איך אתם הפולנים מחפשים את כל הצפון אפריקאיות. בטוחים שתחנכו אותנו, כי אנחנו יודעות לשחק את המשחק בהתחלה. הכל מתוק, הכל יופי. אבל אחרי החתונה אנחנו לוקחות אתכם בשבי, ואתם פוחדים כל החיים להרגיז אותנו... חחחח.... חחח...".

סיימתי את הסצינות המבוימות - חיבקתי את שתיהן בצילום, כנדרש - נפרדתי מהן ונסעתי לתל אביב. את הווייז הפעלתי על "בית", כמו תמיד כשאני מחוץ לעיר. זחלתי בפקקים בכביש 4. חשבתי שבתל אביב איני זקוק לווייז, אני מתמצא בלי. ואם אני נתקע בפקק בגלל האדישות לטכנולוגיה, אני מכיר דרכים עוקפות.

זה מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר. הפכנו לעבדים של ההייטק, סמכנו רק על הטכנולוגיה, לא ידענו מה לעשות מול הלואו־טק, כשמחבלים צעירים עם כפכפיאת מפרקים את הלוחמים שלנו, עם נ"ט פרימיטיבי, אך יעיל בשבילם, קטלני בשבילנו. צריך רק לקוות שחטא היוהרה ב־1973, שלא למדנו ממנו כלום 50 שנה ועוד יום, יהיה הפעם האחרונה שאנחנו מזלזלים באויב. איני משוכנע שנפסיק לזלזל, כי הזלזול טבוע לנו בדם.

 [email protected]