שמענו הרבה פעמים ש"לא נפסיק עד לניצחון המוחלט", אבל בואו נתעכב לרגע על הדבר החשוב שקרה השבוע. הפרסומים על עובדי אונר"א שלקחו חלק בטבח 7 באוקטובר הביאו את מרבית התורמות לארגון לעצור את הכספים עד להודעה חדשה. עם כל הכבוד למהלכים הצבאיים, ויש כבוד, ספק אם יש הרבה מהלכים במערכה הנוכחית שיכולים להיחשב לניצחון אמיתי ומשמעותי כמו פירוק אונר"א.
אונר"א הוא למעשה הארגון שמתחזק את שורש הבעיה הפלסטינית, שכרגע אינה ניתנת לפתרון. אנחנו אומרים שחמאס אינו רק יחיא סנוואר ומוחמד דף, אלא גם רעיון - ואונר"א מתחזקת את הרעיון.
אונר"א היא סוכנות נפרדת מסוכנות הפליטים הכללית של האו"ם (UNHRC), שמעניקה את התואר "פליט" לכל תינוק פלסטיני שנולד באיזשהו מקום בעולם. למעשה, הסוכנות הזאת מייצרת סטטוס פליט עבור מיליוני אנשים שנולדו, גדלו ובנו בית ומשפחה במושב הקבע שלהם. עצם קיומה הוא לא מוסרי. היא מתחזקת בכוח נרטיב שלפיו למי שנולד בעזה יש "זכות" לשוב לאיזה בית דמיוני בישראל, שהסבא רבא שלו עזב ב־1948, כשבאותה השנה עשרות מיליוני פליטים בעולם איבדו את ביתם ויושבו מחדש. אחרי 75 שנה, הגיע הזמן לפוצץ את הבלון הזה וליצור מציאות חדשה.
חשיפת עובדי אונר"א שהשתתפו בטבח הכתה גלים השבוע. כל כלי תקשורת שמכבד את עצמו פרסם ש־12 מתוך 30 אלף העובדים השתתפו פיזית בפשעים, ו־23% מהגברים שמועסקים באונר"א משתייכים לחמאס או לג'יהאד האסלאמי. אם זה לא מספיק – הלל נויאר מעמותת UNWatch העיד בקונגרס שדוחות רבים על הקשר בין הסוכנות לבין חמאס נשלחו לראש אונר"א ולמזכ"ל האו"ם במהלך השנים, וזכו להתעלמות.
חשיפת הפנים האמיתיות של הארגון שמתחזק חלום פלסטיני בלתי אפשרי, שאשליית הגשמתו כרוכה באונס, רצח, שבי, פיגועים וברבריות בלתי נסבלת כלפי ישראלים, היא אחד ההישגים החשובים ביותר של המלחמה. ישראל חייבת להפסיק לעסוק בססמאות על ניצחון, ולהשכיל למנף את ההישג המקומי הזה לניצחון אמיתי, ולהישג שמשנה את המשחק.
לכן לצד הניצחונות הצבאיים, פירוק אונר"א צריך להיות אחד היעדים המרכזיים של המלחמה מצד הדרג המדיני. הוא צריך להיות מלווה בתביעת האו״ם על ידי אזרחים ישראלים שנפגעו בטבח מעובדי האו״ם, ובלחץ ישראלי להתפטרות מזכ״ל האו״ם. זו לא המשימה של צה״ל אלא של משרד החוץ וראש הממשלה, ולצדו חובה לקדם תוכנית רצינית שתמצא לאונר"א חלופה.
ניסינו לשלוט על הפלסטינים עם ממשל צבאי, עם התנחלויות, עם תשובה ציונית הולמת, וגם עם הסכמי שלום ושני פורמטים של שלטון עצמי פלסטיני. שום דבר לא עבד. מפורמט אוסלו יצא שלטון מושחת שאינו בונה דבר ומשלם משכורות למחבלים, אבל לפחות לא מקדם נגדנו מלחמה מזוינת. הפורמט השני היה גרוע יותר – אחרי ההתנתקות קיבלנו בעזה מדינת טרור שלא הייתה כדוגמתה בעולם. המסקנה: יהודים לא יכולים לשלוט על ערבים ולקוות לחיות בשקט, וגם הפלסטינים לא יכולים לנהל את עצמם.
הפתרון המתבקש, במיוחד לאור הכמיהה לנורמליזציה עם סעודיה, הוא שלטון ערבי אחר על הפלסטינים. מה זה אחר? כזה שמבין את הסיטואציה. שיש לו אינטרס ביציבות במזרח התיכון ובשיתוף פעולה עם ישראל. כזה שעבור הטבות מפתות יסכים לעשות את זה. קומבינציה כלשהי של מצרים, האמירויות וסעודיה כגורם שולט בעזה, בשיתוף פעולה עם מערכת הביטחון הישראלית, היא הפתרון שישראל צריכה לנסות לקדם.
שלטון כזה לא יעורר שנאה בקרב הפלסטינים, ואם יעורר – השלטון יידע להשקיט אותה, ולעולם המערבי לא יהיה אכפת. שלטון כזה יוכל לכפות חינוך אחר, ולא בסגנון אונר"א. הדורות הבאים יהיו מתונים יותר, וארגוני זכויות האדם יאבדו עניין, כי מה בדיוק חדש בשלטון מוסלמי שמדכא מוסלמים? זה אולי לא מנומס, אבל מה לעשות שזאת האמת. לשם צריך לחתור, ומהר.
כל אחד מאיתנו צריך לעמוד על המשמר ולא להיגרר לפרובוקציות הפוליטיות, ובמיוחד העיתונאים. רובן חסרות ערך. הן נועדו לשרת את הפופוליסטים, את המקטבים, את סוכני הכאוס על גבה של ישראל המדממת. הכנס לא היה צריך לזכות לכיסוי מאסיבי, וגם לא הליך הדחתו של עופר כסיף, או תיאוריות הקונספירציה של טלי גוטליב.
הכוח של הפרובוקטורים מגיע מהתגובות. אם יהיו מעט תגובות, לא יהיה לפרובוקטורים כוח. אנחנו לא בתקופה רגילה, הציבור הישראלי על הקצה, אין צורך לנענע אותו יתר על המידה, וכלפי חוץ בטח שאין צורך לתת כוח לקיצונים שלנו. זה הזמן לעסוק בנושאים החשובים על הפרק שיש להם היתכנות. עסקת חטופים, פירוק אונר"א, עתיד ריאלי בעזה אחרי המלחמה, הפתרון בלבנון.
אגב כך, השבוע קרה דבר מפתיע לטובה בעולם התקשורת: השר גלנט מינה את העיתונאי טל לב־רם, שכותב כאן ב"מעריב", למפקד גל"צ. עזבו את הפרטים מסביב – השורה התחתונה היא שצריך להגיד תודה לגלנט שעשה את המובן מאליו ופשוט מינה אדם מאוד ראוי לתפקיד, בתקופה שבה זה ממש לא מובן מאליו. ובהצלחה רבה לטל לב־רם.
התרעות פיקוד העורף