לבריוני מקלדת (תואר אקזוטי למבנה אישיות פסיכוטי) יש קטע כזה מופרע לשלוח הודעות נאצה ישירות לעיתונאים. במקצוע שבחרתי לעצמי למדתי עם השנים לתת לאירועים מסוג זה לזמזם מעל הראש ותו לא. ההודעות שאני מקבלת נבלעות בתוך כמות ועוצמת ההודעות החיוביות והחמות. מיותר לבזבז אנרגיה על כל פסיכופת שהוא גיבור גדול – מאחורי המקלדת.
אלא שבשנים האחרונות, יחד עם פריחת הרשתות החברתיות, קמו עיתונאים שנשבר להם להבליג. הם מפרסמים את הנאצות בפלטפורמות החברתיות שלהם לצד תמונתו של הבריון התורן, ובכך מביישים אותו באופן ישיר. התלבטתי לא מעט אם להצטרף לפרסומים המוצדקים שחושפים את זהותם של חדלי האישים האלה, אך ברגע האחרון ריחמתי על המשפחות שלהם. ייתכן שטעיתי. במנוולים צריך להכות כשהם עוד קטנים.
לפני כמה חודשים קיבלתי בפייסבוק באמצע הלילה הודעות נאצה, בזו אחר זו – באמוק היסטרי של ממש. נערה הייתי, וכבר ראיתי הודעות, אבל הפעם הן היו בעלות אופי אובססיבי ומטריד מהרגיל. התעלמתי. ואז הגיעו איומים עליי ועל חיי. ניסיון השתקה מהסוג האלים והמסוכן. בשקט, בלי פרוטקציה מפוצצת מתוקף קשריה של הסנדלרית (אני), התייצבתי יחפה מקומבינות בתחנת המשטרה, חמושה בהודעות המאיימות. הבהרתי למשטרת ישראל שלפחות כרגע אין לי שום תכנון וכוונה למצוא את עצמי דקורה באמצע הרחוב.
המשטרה, לזכותה ייאמר, עצרה את החשוד באופן מיידי. גבר בשנות ה־40 לחייו, תל אביבי בעל עסק שמעניק שירות ישיר לאנשים, ביניהם ילדים (כן, מה שקראתם!). הוא נחקר, הודה במעשים ("התעצבן על אמירה שכתבת בטור הזה" – סיפרו לי גורמים המעורים בחקירה), והמשטרה הגישה המלצה להסדר מותנה.
מכיוון שמדובר באדם ללא עבר פלילי, במילים אחרות "עבריין חדש", הומלץ על הסכם משפטי מולו. במסגרתו, וכתנאי לחתימתו, יודה החשוד בביצוע העובדות המהוות עבירה פלילית. הוא ייענש בהתאם (מכתב התנצלות, קנס כספי ו/או עבודות שירות) ולא יוגש נגדו כתב אישום, כדי שלא יישא עמו רישום פלילי של עבריין רשמי לשארית ימיו.
זעמתי על כך שאדם שביצע עבירה פלילית כזו של איומים, וכאמור אדם שעובד ישירות מול ילדים, יסתפק בעונש קל בלבד ויתחמק מרישום פלילי. אבל כיבדתי את משטרת ישראל ואת דרכה לבצע את העבודה, מתוך ציפייה נאיבית שהצדק ייעשה.
אלא שנחשו מה? למרות ההמלצה הברורה של המשטרה לאותו הסדר שכולל כאמור ענישה – קיבלתי בימים האחרונים מכתב לקוני, קר, ממחלקת התביעות במשטרה שהתיק נסגר. אוזלת היד של מערכת אכיפת החוק כשתורו של הדין להיעשות ולהיראות, וגם חוסר הצדק וחוסר האחריות המאפשרים לאדם מאיים שעבר עבירה פלילית להמשיך בחייו כרגיל כאילו לא קרה כלום, היא תעודת עניות למשטרת ישראל ולרשויות. מה הפלא שהאזרחים מאבדים את האמון?
נזכרתי בעשרות מרואיינות שעברו אצלי במהלך השנים שסגרו להן תיקי איומים ואלימות, ואחר כך שילמו בשל כך מחירים כבדים. אני, כדרכי, לא מתכוונת לוותר – ואערער על ההחלטה הבזויה. צדק צריך להיעשות וגם להיראות. אעדכן.
זרקור על הטובים
ב־7 באוקטובר המקולל, וגם אחריו, מאז התמרון הקרקעי בעזה, נולדו בישראל מאות גיבורים. אזרחים שדחפו לפעמים בכוח את הכתף שלהם אל מתחת לאלונקה, בדרך כלל בלי שמישהו ביקש מהם ובלי לשאול שאלות. למען המשפחה שלהם, למען העיר או הקיבוץ, למען אנשים שכלל לא הכירו. הם עשו זאת מתוך תחושת אחדות גורל וערבות הדדית ישראלית, ובמטרה להציל חיי אדם. שמם ייכתב באותיות זהב בספרי ההיסטוריה של המדינה.
ועכשיו, לראשונה בתולדות המדינה, יוענק "אות הנשיא לגבורה אזרחית". הזוכים יהיו אזרחים שהוכיחו גבורה יוצאת דופן. נשיא המדינה יצחק הרצוג החליט על האות המיוחד שעליו הודיע השבוע. "אפילו בעת שנחשפנו ללבה רותחת ומזעזעת של טרור ושנאה תהומית שניתכו עלינו, היינו עדים לתעצומות הנפש, הגבורה, החוסן והחמלה שבנו אותנו כעם גם בשעותינו החשוכות ביותר", אמר הנשיא.
"כוחות הגבורה של עמנו התפרצו בצורה מעוררת השתאות. מעשי גבורה אלו, אשר נעשו בידי אזרחיות ואזרחים ישראלים מן השורה, שפעלו בזמן אמת תוך סיכון ממשי של חייהם, מתוך תחושה של אחדות גורל וערבות הדדית ובמטרה להציל חיי אדם – הם העומדים בבסיס החלטתי לייסד ולהעניק את 'אות נשיא המדינה לגבורה אזרחית'. כפי שנכתב במסכת סנהדרין, 'כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא'".
האות החדש, המיוחד והראוי מאין כמותו, הוא אבן דרך חשובה בדרך לאיחוד המתבקש של החברה הישראלית לאחר הפיצול הגדול שחוותה בשנה האחרונה ומרים ראש גם בימים אליו בדרכיו המאכזבות. כאילו שלא עברנו דבר בחודשים האחרונים. בתוך הפגנות שנאה פוליטיות, התבטאויות ושיח לא מכבד של חלק מנבחרי העם, ובוודאי בימים עצובים אלו, האות הזה מאפשר להפנות את הזרקור לאנשים שבהחלט ראויים לכך. גיבורים גדולים שפעלו ברגעי 7 באוקטובר השחורים בגדלות נפש, חלקם בתחתוני בוקסר או בפיג'מה, לעתים חמושים בכוח זרועם בלבד, וסיכנו את חייהם למען אזרחים אחרים.
שתמיד נוכל לחלק אותות של כבוד וגבורה לאלו הראויים לכך, ולשים אותם במרכז כהשראה להתנהלות ולמופת בימים השחורים שאותם המדינה היקרה ומוקפת האויבים שלנו יודעת, ולמרבה הצער עוד תדע. רוצו או טוסו, מה שנוח לכם, לצפות בקולנוע בסרט "מסכנים שכאלה". לא להמתין לנוחיות נטפליקס, מדובר באירוע בהול. הוא מועמד ל־11 פרסי אוסקר, אך ראוי לזכות ב־12, לפחות. הסרט מבוסס על רומן בן 32 שנה מאת אלאסדיר גריי. בכיכובה של אמה סטון, בדמותה של גיבורה מרהיבה - בלה, שמגלה מאפס את העולם האכזרי והקסום שלנו ובעיקר את עצמה.
הצילום מרהיב, התסריט משובח, המשחק וואו, הדמויות מוקצנות ומושוות לכל אותם הטיפוסים שאנו פוגשים לאורך חיינו. אלה שמאתגרים אותנו וגורמים לנו לפגוש את עצמנו. כל שיעור שלא נלמד בעבר, חוזר אלינו בדמות אחרת – עם גרזן. מסע בן 141 דקות בצבעי חיינו ונפשנו. את מה שסיכמתי ב־100 מילה, הבנות שלי היו מסכמות באחת: "מוש!".