יש משהו מפתה כל כך באפשרות לחזור לאחור, לעולם שהוא מוכר. תובנות ישנות והרגל אוטומטי הם מקום שנוח לתפקד בו. אבל העולם שלנו כבר אינו מה שהיה, והעם הוא כבר לא אותו עם. לכן קשה כל כך לראות שנתניהו התגבר על הלם ה־7 באוקטובר, וחזר לשיטה הפוליטית שבנויה על פילוג, ותמיד עבדה בשבילו.

כפי שהוא רואה את זה, וכפי שהפליא בזמנו להגדיר נתן אשל, "השנאה היא מה שמאחד את המחנה שלנו". לכאורה, זו סיבה טובה לחזור להרגל הישן, גם עבור קולגות שנתניהו מפעיל ואנשי תקשורת שאוהדים אותו. הם עדיין מעדיפים לשאוף לאחדות הבייס על פני אחדות העם כולו.

אבל העם, כאמור, כבר אינו אותו עם. חלקו אומנם מתפתה לחזור למקום המוכר מהעבר, אבל רובו פשוט אינו יכול. רוב העם הוא פצוע, קטוע גפיים, מתעורר בלילות בזיעה קרה או סובל מפוסט־טראומה. רוב העם איבד את ביתו ורווחתו הכלכלית נפגעה. הוא חרד לבאות, או חרד למדינה, או מקריב את ילדיו ואהוביו למענה.

פיגורות כמו משה רדמן, "אחים לנשק" ויזמי הפגנות רואים את זה ופועלים גם הם מתוך הרגל אוטומטי. גם אם הפחד שלהם מהתנהלות הממשלה מוצדק, הוא גורם להם להגיב באופן שמשחק לידי שיטת הפילוג הישנה. ממש כמו אדם שנקלע למערבולת ומפרפר בקדחתנות, במקום להפעיל את הכוח הנכון שיציל אותו ממנה.

כרגע יש שתי אופציות פעולה: פילוג ואיחוד. מי שמגיב בזעם ובשנאה, גם אם הם מוצדקים לגמרי, בוחר בפילוג. אבל הדרך היחידה להתמודד עם פילוג באופן מוצלח, היא לאחד. לא להפעיל כוח מנוגד, אלא כוח מקביל. יש היום צמא עצום לכוח מאחד, שסוחף וימשיך לסחוף את רוב העם החבוט ושבור הלב שלנו.

ארבעה חודשים וחצי אחרי ה־7 באוקטובר, המסקנה השפויה היחידה היא שעד להודעה חדשה, המהלכים בישראל צריכים להיעשות בהסכמה רחבה. לא ב״אני צודק ולכן אדהר בדרך שלי בכל הכוח ולא משנה מה". אנחנו זועקים כדי שהעולם לא ישכח מה קרה ב־7 באוקטובר, אבל חשוב יותר שאנחנו לא נשכח איך הגענו לכאן.

המקום שאליו חמאס חדר בצורה כל כך ברוטלית היה השסע בינינו. לכן, כדי להתחזק ולהחזיר את החוסן הפנימי, צריך להתנהל בדרך שאינה קיצונית. דרך ששואפת לכך שהרוב יהיו מרוצים, גם אם לא כולם, במיוחד אחרי השנה הדואבת שעברנו.

לא נוכל לקבל החלטות בכפייה - לא בנושא גיוס חרדים, לא בנושא העתיד של עזה, ולא בשום נושא אחר. גם כשמדובר בתקציבים וגם כשמדובר במערכת הביטחון, ההחלטות חייבות לראות את טובת המדינה כולה, ולא את טובת הבייס. לא ייתכן שבתקופה שבה כולנו תלויים כל כך בכוחות הביטחון, נלך בניגוד להמלצות שלהם לגבי הר הבית ברמדאן כדי לרצות גחמה של אגף קיצוני בקואליציה.

המלחמה בעזה היא צודקת, אבל קיומו של צה״ל וחוזקו תלויים בהסכמות רחבות. ההחלטות צריכות להתקבל בקבינט המלחמה, כי אחרת לא תהיה להן לגיטימציה. גם אם נדרשות הגבלות בהר הבית, צריך לקיים אותן בעדינות ולא בפרובוקציות רברבניות. האם צריך להגיע למצב שחיילים יסרבו לחרף את נפשם למען החלטות לא הגיוניות?

צריך להוציא את הקיצונים ממוקדי ההשפעה, ולייצר ממשלה מעורבת ורחבה ככל האפשר. אם למדנו משהו בשנתיים האחרונות הוא שממשלה צרה לא מחזיקה מים: לא קואליציית בנט־לפיד, ולא ימין מלא־מלא. כולנו רוצים לחיות כאן בביטחון, ולכן אי אפשר לאשר יותר פעולות שנועדו לשמר את הקואליציה הצרה, שאינה מסוגלת להביא להסכמות רחבות.