המערכון בתוכנית "ארץ נהדרת" מהשבוע שעבר, שבו קציני נפגעים מגיעים לביתו של חרדי בבני ברק, נתן לי מכה בפרצוף. קשה להגדיר מה הרגשתי: מחד תחושה המשותפת לרוב הישראלים לנוכח חוסר ההשתתפות של החרדים בעומס הלחימה וההגנה על הארץ, בייחוד כאשר מדי יום אנחנו סופרים את נופלינו הגיבורים, ומאידך - החשש מהגזמה, מהפירוד בינינו לבין אחינו שלשיטתנו מתחמקים ומשתמטים, ולשיטת מנהיגיהם הרוחניים מגינים עלינו בלימוד התורה.
נכון שהם ציבור מצוין שרוצה להיות חלק מהמדינה, שיש בהם אהבה למדינה ואהבת אדם ושחלקם מונע מהפחד להמרות את פי מנהיגיו. ראינו אותם גם עכשיו, בשעותינו הקשות, בפעילות בזק"א, בנצח יהודה, ביד שרה ובמפעלי החסד, אך מספרם של אלה בטל בשישים לעומת המתגייסים החילונים.
כאשר הוקמה מדינת ישראל, רצה בן־גוריון לשמור את צביונה היהודי. הוא החליט לפטור מגיוס כמה מאות תלמידי ישיבה כדי לוודא המשכיות של תלמידי חכמים ויודעי ספר, וזאת לבקשת רבנים. טוב עשה, אבל חוסר השוויון בגיוס שהתקבע במהלך השנים - זועק לשמיים. במיוחד עכשיו, כשהממשלה מתכוונת להעביר חוק שיאריך את זמן השירות הצבאי הסדיר, להגדיל את מכסת ימי המילואים בשנה ולהעלות את גיל הפטור ממילואים.
הפער בין האוכלוסייה התורמת למאמץ המלחמתי והכלכלי לבין זו שאינה תורמת אך נתרמת - נפער לכדי תהום. אם בכל העולם יכולות קהילות חרדיות לעבוד וללמוד - למה בארץ הדבר אינו אפשרי? למה כאן מאפשרים לחרדים לשבת בישיבות עד גיל 26, גיל הפטור, שאחריו אין שירות חובה, ואז הם עוזבים את הישיבה כי חרב הגיוס כבר אינה מונחת על צווארם? אינני שונא חרדים, אני רק מבקר אותם. ברור לי שללא התורה והיהדות לא היה עם ישראל קיים. אני מכבד, מכיר ומוקיר את תורת ישראל והערכים, בהם הערך "אם אין קמח אין תורה".
הגיע הזמן לשנות את חוק הגיוס. אנחנו במצב חירום ביטחוני. יש לאפשר למיעוט מהאברכים להישאר בישיבות, ואת השאר לגייס. מי שלא מתאים לתפקיד לוחם, יהיה תומך לחימה או פקיד, טבח, אפסנאי - ויתרום גם הוא את חלקו. יש לחייב את המגזרים שאינם תורמים - החרדים והערבים - בעבודות שירות למען הקהילה למשך שלוש שנים. כל אדם לפי נתוניו הבריאותיים ולפי דתו ואמונתו.
איני שונא חרדים ואיני שונא ערבים. אני שונא פרזיטים ואוכלי חינם, ונגדם יש להפעיל סנקציות כלכליות ואולי אף פליליות. אין לי ספק שבדרך זו נרגיש ונהיה מאוחדים יותר.