הביטו בתמונה הזו. היא אומרת הכל. זהו הרב הראשי, הראשון לציון, בן ציון מאיר חי עוזיאל. מי זה לידו? הבן שלו, אבא שלי, במדים של קצין בצבא הבריטי. סבא שלי הוא שעודד אותו להתגייס לצבא הבריטי, עוד לפני קום המדינה. הוא קרא לכל הנוער היהודי בארץ ישראל להתגייס לצבא הבריטי, כי היו צריכים להילחם בהיטלר.
אבא שלי, יעקב עוזיאל, יצא אז מארץ ישראל, ולחם ארבע שנים במרחקים, בצפון אפריקה ובאירופה, במלחמת העולם השנייה במסגרת צבא שבו הקצינים שמעליו לא היו יהודים, והחיילים שלו לא היו יהודים (הבריגדה העברית עוד לא קמה כשהוא התגייס, וגם כשהיא קמה הוא נשאר בצבא הבריטי הכללי). אני לא מניח שהיתה שם סביבת כשרות או שבת, אבל זה מה שהיה צריך לעשות. בברכת הרב הראשי הראשון לציון. הוא השתחרר ושב לארץ רק ב-1946, קפטן ג'ק עוזיאל.
כשהמדינה קמה, כמובן שהראשון לציון, הרב הראשי עוזיאל, היה בעד גיוס לצה"ל. גם אבא שלי, בנו, גוייס לצה"ל בדרגת רב סרן. הרבה דברים אפשר לצטט מדבריו של הרב עוזיאל בנושאים הגיוס לצבא, אבל לא ברשימה קצרה כזו. בימים אלה מצטטים קטע זה מספר שכתב עליו עורך "הצופה" דאז, שבתאי דון יחיא, ובו הוא מזכיר את התנהגות הרב הראשי עוזיאל בזמן מלחמת השיחרור: "משבאו אליו אילו מבני הישיבות וביקשו ממנו תעודות שחרור, דחה בקפידה את בקשתם ואמר אליהם: אלמלא זיקנתי ומחלתי, הייתי בעצמי נוטל רובה ורימון ויוצא להגן על רחוב מיידאן ובית הכנסת וכל סימטה בירושלים שלי. כל בחור וטוב נמצא היום בחזית. מלחמתנו היא מלחמת חיים ומוות. כיצד אפשר להעלות על הדעת מחשבת מעל של התחמקות ממלחמת מצווה זו? "
תוך כדי דיבור דפק בשולחן מרוב התרגשות, פתח את "היד החזקה" להרמב"ם וקרא ממנו: "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו, עובר בלא תעשה, שנאמר: 'אל ירך לבבכם ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם' ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויים בצווארו. ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל ליבו ונפשו, הרי זה כמי ששפך דמי-הכל, שנאמר: ולא ימס את לב אחיו כלבבו".