כישראלים, טקס האוסקר עורר בנו בעיקר שאט נפש. בין הסלבס שענדו את סיכות ה־ceasefire המתייפייפות, לבין הנאום המנותק של ג׳ונתן גלייזר, שזכה בפרס על סרט שתיאר את חיי משפחת האס בזמן השואה, ניתן היה להבין מהי רמת הלגיטימציה שישראל מקבלת בארה"ב בלי לקרוא שום סקר או מאמר מלומד. זה לא שאף אחד מעולם לא דיבר בגנות ישראל בטקס פרסי קולנוע, ובכל זאת, יש איזושהי ציפייה שאנשים יהיו זהירים קצת יותר אחרי 7 באוקטובר.
לקראת יום האישה: חשוב לשים זרקור על נועה תשבי
הישועה לליכוד תגיע מתוך שורותיה – וכך גם הישועה לימין | לילך סיגן
גלייזר לא מצמץ לפני שניצל את הבמה הנוצצת בטקס כדי להתכחש ליהדותו, ולהאשים את ישראל ש"חטפה את השואה" לטובת "הכיבוש", שהוא לכאורה הסיבה לכל מעשה של דה־הומניזציה באזור, אף שהכיבוש הישראלי בעזה הסתיים בשנת 2005. הוא כנראה שכח שאם משהו מזכיר את הנאציזם במאורעות האחרונים, זו המתקפה הברוטלית של חמאס שכללה אונס, השחתה, התעללות ורצח המוניים.
יותר מכל, הנאום של גלייזר היה מנותק ומביש, כי לא שיקף את מה שמרבית יהודי התפוצות חשים מאז 7 באוקטובר. הם מפוחדים, מרגישים רדופים, מודאגים מחשיפת ילדיהם לפעילות שנאה אנטי־ישראלית בקמפוסים, ולא כל כך יודעים איך להתמודד עם זה.
מותר להניח שגלייזר לא היה מעז להתנסח בצורה כל כך עלובה אם טקס האוסקר היה מתרחש באוקטובר, סמוך לטבח. אבל כולנו ערים לשחיקה בהזדהות איתנו מאז, ויש לכך סיבה טובה. אנחנו עומדים אל מול קמפיין אנטי־ישראלי מתוזמר, שמתפרש על פני תנועת ה־BDS, התרומות של קטאר למוסדות חינוך והשפעתן על הקוריקולום, מניפולציות של איראן ברשתות החברתיות ובעיקר בטיקטוק, ובמקום להתארגן - מגיבים בהתבכיינות על כך ששונאים אותנו.
טקס האוסקר הוא לא הפואנטה. הרי זה לא נגמר בטקס האוסקר או באירוויזיון. ממספר מדינות כבר נשמעו סירובים למכור לנו נשק, ועל דרום אפריקה, שלצד התביעה נגדנו בהאג הודיעה לאזרחיה שמשרתים בצה"ל שהם ייעצרו אם ייכנסו למדינה, בכלל אין מה לדבר. זה לא נכון שאין מה לעשות - יש הרבה מה לעשות. אבל ישראל מקרטעת במיזמים מזדמנים שפשוט אינם מספיקים, ואינם מתגבשים לכדי הסטת משאבים למהלך הסברה רציני.
ביבי כבר לא
נתניהו עשה עוד סבב ראיונות במדיה האמריקאית השבוע, ובאחד מהם אמר שישראל מעריכה שלפחות 13 אלף מההרוגים בעזה הם מחבלים בשירות חמאס. אבל הגיע הזמן שנודה בכך - הראיונות של נתניהו כבר מזמן לא עושים את העבודה. הרי בכל מקום בעולם מפרידים בין אזרחים ללוחמים כשמדווחים על נפגעים, ובכל זאת הנרטיב של חמאס שולט, ובכל מקום מצטטים "30 אלף הרוגים בעזה", במקום כ־17 אלף. למה? כי אף אחד בישראל לא דואג לפמפם החוצה את המספר הנכון.
נתניהו בנה את כל הסברת ישראל על עצמו במקום על מנגנוני משרד החוץ, אבל הוא עצמו הפך במהלך השנים מנכס הסברתי לנטל הסברתי. הוא מעורר בוז או שנוי במחלוקת במקרה הטוב, ואינו מייצר אמפתיה. לו היה לנו שר חוץ כריזמטי ומשכנע, ניחא. אבל זכינו בשר חוץ דוגמת ישראל כ"ץ, שיכולות ההסברה שלו באנגלית מתחרות רק באלה של בצלאל סמוטריץ׳. יפה שהוא נסע לאו"ם השבוע כדי לדבר בפני מועצת הביטחון על פשעי המין הנאלחים של חמאס, יפה שהוא גם אמר את כל הדברים הנכונים. אבל כ"ץ לא הותיר רושם עז על אף אחד, ובעיקר לא הבקיע. מה הוא השיג חוץ מאשר כמה כותרות עלובות בישראל? שר חוץ טוב לא נמדד בכותרות מקומיות אלא בתוצאות ברורות למעשיו.
מבקר המדינה אמר לאחרונה שיחקור גם את "מחדל ההסברה" ולא רק את מחדל 7 באוקטובר, אבל מחדל ההסברה טרם הסתיים. בין שר התפוצות לשרי החוץ שחולקים גם את משרד האנרגיה, למשרד ההסברה הפיקטיבי שנסגר מיד עם תחילת הלחימה, אף אחד לא התאפס על המטרה הזאת. איך זה יכול להיות? מדובר במטרה לאומית ממדרגה ראשונה, שגם הביטחון שלנו נגזר ממנה. הלגיטימציה שלנו בעולם כרגע היא הישג של חמאס. חמישה חודשים עברו מאז תחילת הלחימה, וזירת ההסברה עדיין מופקרת.
יחד ננצח
מפה לשם, נראה שהצליחו לסגור את משרד המודיעין המיותר. מחיאות כפיים. במקום לסגור את כל המשרדים המיותרים ממש עם תחילת המלחמה, כחלק משינוי כולל של סדרי העדיפויות הלאומיים, לקח חמישה חודשים כדי לשכנע את אופיר אקוניס להיות קונסול בניו יורק, לתת לגילה גמליאל את התפקיד שלו, ואפילו לא ממש לסגור את משרד המודיעין - שהיה שלה - אלא לסנף אותו למשרד ראש הממשלה.
7 באוקטובר עורר צמא גדול בקרב הישראלים - רובם לא רוצים יותר לראות שהטובה האישית של הפוליטיקאים חשובה להם יותר מהמשימה הלאומית. המחנה הממלכתי נבנתה על הרצון לראות את ישראל לפני הכל, ודווקא לכן היה מאכזב לראות את המהלך שעשה גדעון סער השבוע, כשעזב את המפלגה. סער החליט להיות הראשון שעושה מהלך כלשהו לפני תום המלחמה כדי להכין את עצמו לבחירות.
כשלעצמו, זה כמובן לגיטימי. סער הוא שועל פוליטי ותיק וממולח, ויכול להיות שמתוכנן כאן איזה מהלך סופר־מתוחכם, אבל כרגע, זה נראה רע. למה להתפצל, בעצם? סער דורש להצטרף לקבינט המלחמה, אבל האם הוא באמת דרוש שם מבחינת טובת המדינה? הסיעה תיקרא "הימין הממלכתי", ואכן ימין ממלכתי הוא מוצר במחסור עם ביקוש גדול, אבל פיצול בזמן שבו עם ישראל משווע לאיחוד הוא הכל חוץ מממלכתי.
הסקרים לא איחרו לבוא וניבאו לסער 5־6 מנדטים, שזה רחוק מלהיות התחלה מזהירה. הכוונה היא ככל הנראה לצרף למיזם עוד דמויות מהימין, שהפוטנציאל שלהן בסקרים הוא הרבה יותר גדול, במידה שירוצו יחד. עדיין, נראה שהיה עדיף לסער להתפצל ישר לתוך שותפות חדשה שכזו, ולא לשם פיצול שלא ברור איך הוא משרת את צורכי המדינה, אלא את צרכיו האישיים. הפוליטיקה הזו היא בדיוק מהסוג שעדיף להשאיר בעבר.
תא"ל דן גולדפוס, שהאוגדה שעליה הוא מפקד נלחמת בח'אן יונס, אמר השבוע להנהגה - "אתם חייבים להיות ראויים ללוחמים שקיפחו את חייהם ולאנשי המילואים שלא עניין אותם מאיזה צד הם נלחמים. שלא נחזור ל־6 באוקטובר, אני מבקש מכם מדם לבו של לוחם - להיות מאוחדים. תמצאו את הביחד והמחבר, כפי שאנחנו בשדה הקרב מצאנו אותו“.
גולדפוס אולי הוזמן לשיחת בירור אצל הרמטכ"ל, אבל הדברים שלו יצאו מהלב, והם מייצגים משאלה אמיתית של מסה גדולה בציבור. שבענו מהציניות ומהאופורטוניזם. אנשים רוצים לראות את נבחרי הציבור פועלים יחד למען המדינה.