מאז השבוע שעבר אני בן 41. אי אפשר להילחם בעובדה הזו. מנגד, תוחלת החיים הממוצעת בארץ היא 82 שנים (גם בעובדה הזו לא ניתן להילחם). כך שאם עושים חשבון פשוט, אפשר לגלות שהגעתי באופן רשמי לחצי הדרך.
אז אני מביט על חיי, 41 שנים של מהומה בלתי נגמרת, ומנסה לעשות מעט סדר כמי שהגיע למחצית הדרך וצריך לעצור לרגע, לקחת נשימה, להתבונן ולהסיק איזו מסקנה או שתיים. אין ספק שהייתי אמור להיות משהו יותר מוצלח ממה שאני. הפוטנציאל היה גדול, אך הביצועים בשטח היו מוגבלים, מאכזבים. כבר הצהרתי כאן בטור פעם שאני סולטן ה־כמעט. כמעט להצליח, כמעט להשלים משימות, כמעט להיות נורמלי. האמת היא שאני מגיע למחצית הדרך כשמאחוריי שובל של הרס ורסיסים וכשההתמחות העיקרית בחיי היא בלדפוק ולהרוס דברים.
כשאני חושב על זה, פעמים רבות בחרתי בחיי המקצועיים ללכת בדרך הקלה ונתתי לכסף להוביל אותי למקומות שלא בהכרח מתאימים לי, או לפחות כאלו שאין לי אפשרות אמיתית להצטיין בהם. בעולם אחר הייתי הרבה פחות בטלוויזיה וברדיו והרבה יותר כותב. אני יודע שאני הרבה יותר טוב על הנייר מאשר על המסך. אבל כתיבה היא עניין הרבה יותר קשה מבחינתי, מבהיל אפילו, יותר מאשר כל דבר אחר בטלוויזיה או ברדיו (שאותו אני תמיד עושה בקלות, בין היתר כי זה גם פחות חשוב לי מדברים בתחום הכתיבה).
אני יודע שאני לא המנחה האידיאלי או הפאנליסט המוצלח ביותר בטלוויזיה ברדיו, אני קצת מגומגם, לא תמיד מרוכז במאה אחוז, ואני אף פעם לא יודע לשבת נכון באופן אורתופדי וראוי על הכיסא. אני לא גרוע בזה, ממש לא, אבל האפשרות שלי להצטיין באמת - כפי שאבי תמיד אמר לי - זה בכתיבה בלבד. ״תיזהר לא להתפזר עם כל המסביב שלך״, הוא היה אומר לי כשהיה רואה אותי מפציע בעוד איזה פאנל בתוכנית הבוקר בטלוויזיה או שומע אותי מגיש עוד תוכנית רדיו ומפטפט על כל ענייני ״היום״, או מככב בפוסטר של איזו תוכנית ריאליטי חדשה שעולה על המסך בקרוב. ״כמו שאתה מוריד לסוכן שלך עמלה על כל קשקוש כזה שאתה עושה, תוריד גם עמלה לנפש שלך כל פעם״.
אבל לא היו לי האומץ והכוחות לעשות את העבודה הקשה יותר, המפחידה יותר (מבחינתי), בתחום הכתיבה והלכתי פעם אחר פעם על פתרונות קלים ועתירי תשלום בטלוויזיה. במחצית הבאה של חיי אני מקווה לאסוף את הכוחות ולהיות חזק ונחוש יותר בכל הקשור לייעודי המקצועי.
דבר נוסף שבולט כשאני מביט על המחצית שגמעתי, הוא שאת כל השנים הראשונות של גידול הילד שלי העברתי בעיקר במרמור ובזעם על החופש שנלקח ממני והייתי אבא של חישובי זמן וחיפוש קיצורים. אומנם הייתי איתו פיזית אבל לא באמת הייתי נוכח כאבא, אלא כמו גבר צעיר בן 30 שפתאום חייו נסגרו עליו והוא עסוק בניסיונות להתכחש לכך ולחמוק מזה. אם הייתי יכול לחזור בזמן ולשנות דברים, זה היה הדבר הראשון שהייתי משנה.
אני חושב שגם לא ידעתי לאהוב נכון. ידעתי להתאהב בכל הכוח, להיות גן שעשועים, אבל לא ידעתי לאהוב ברכות, לא ידעתי להיות ערסל, לא ידעתי מה זה לאהוב באופן רגוע, לאהוב למרחקים. באולימפיאדה של חיי הצטיינתי בריצות הקצרות לטווחים קצרים (100 ו־200 מטר) וכשלתי בריצות לטווח הארוך יותר. הייתי ספרינטר מזוקק ולא ניסיתי ללמוד איך מכינים את הגוף לריצה ארוכת טווח ואיך מחלקים את המאמץ. נראה לי שבחצי השני אני רוצה לנסות ללמוד לרוץ לטווחים ארוכים. לא בהכרח טווחים של מרתון, אבל כן ריצות של מעל 2 קילומטר לפחות.
אני חושב שגם האמנתי יותר מדי לסיפורים שסיפרתי לעצמי. בחרתי להקשיב רק להם ולא נתתי הזדמנות לסיפורים אחרים שאנשים רצו לספר לי. ואם לרגע אסיר מעליי את מעטה הציניות, האמת היא שזה לא מובן מאליו שאני בחיים בגיל הזה ושיש לי הזדמנות להתבונן על הנעשה וללמוד מהטעויות. כי האמת שאני לא הייתי אמור לחיות מעבר לגיל 30, לא הייתי אמור להיות משהו מעבר לנרקומן שמת בגיל 30 ומשאיר אחריו מורשת של עצב וכאב. עצם זה שאני כאן, מתבונן, נותן ניקוד לביצועים ומסיק מסקנות, זה לבדו אירוע מרגש שלא היה אמור להתרחש. ואפילו אפשר להגיד שעצם זה שאני בחיים, זה לבד סוג של ניצחון שלי בחיים האלו. כלומר שידעתי להיכשל כראוי אבל ידעתי גם לנצח בדרכי. נתראה בספירת המלאי בסוף החצי השני שאליו אני צועד ברגע זה.