בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא ישב על ספסל שבור מתחת לגשר בין השיחים. הוא נראה כמו אחד העובדים של הסופר הצמוד שיצא לעשן. אחרי כמה שבועות הבנתי שזה הבית שלו. בהתחלה צעדתי מהר כשעברתי לידו, בעיקר בלילה. אחר כך הייתי מסתכלת עליו בסקרנות, תוהה מה בחור צעיר, שנראה “נורמלי", עושה ברחוב. לפעמים הייתי מניחה לידו מטבעות, לפעמים כמה דברים שלא הייתי צריכה. ואנחנו לא באמת צריכים כל כך הרבה דברים.
הוא הפך לחלק מהנוף שלי בדרך לעבודה ובחזרה, בדרך לבילויים ובחזרה. כשהייתי יוצאת לבר וחוזרת קצת שתויה, הוא היה שם, באותה פוזיציה. לפעמים מסתכל עליי ואני עליו. תמיד בחשד, ותמיד אני צועדת תוך כדי כך במהירות. סיטואציה די רגילה במרכז תל אביב. בהמשך ראיתי שהוא עבר “דירה". מצא מקום מסתור בין שני בניינים, לא רחוק מהדירה הקודמת שלי.
הוא היה "ההומלס השכונתי", ככה קראנו לו בקבוצת הבניין שאימצה אותו. מישהו הוריד לו שמיכה, אחר מטרייה. פעם ביקשו לא לזרוק אוכל ולהניח על הספסל. הוא גרר אמפתיה מיוחדת, אולי כי הוא נראה כמונו. צעיר יחסית, לבוש בבגדים "רגילים". סביר להניח שאם הייתי רואה אותו בים או במכון הכושר, לא הייתי מאמינה שהוא גר ברחוב. עצוב לומר, אבל תמיד קל יותר להזדהות עם מי שדומה לך. ואולי, וקשה להודות בכך, אבל אנחנו לא תמיד רק מרחמים, אלא גם פוחדים שזה יקרה לנו.
בעיצומה של הקורונה התרחבה תופעת ההומלסים החדשים. אנשים צעירים יחסית, שעד לפני שסגרו את העולם באופן הרמטי הייתה להם עבודה לא רעה, ולאחר מכן מצאו את עצמם גרים ברחוב. הרחובות התמלאו באנשים נורמטיביים לכאורה, לא תדמית השיכור הזרוק בדרום העיר. באחד הסגרים של הקורונה התבקשתי לכתוב על האנשים האלה, אז ניגשתי לדבר איתו, עם ההומלס השכונתי.
קוראים לו אורן, כך הוא אמר לי אחרי שניגשתי אליו, הצגתי את עצמי ושאלתי אם אני יכולה לעזור. הוא ביקש רק בירה. אמר שאחרי שהוא מכיר אותי, הוא כבר לא יכול לקחת ממני כסף. זה מביך מדי, הוא ניסה להסביר, את לא תוכלי להבין. ניסיתי לשכנע אותו להתראיין לכתבה בפנים גלויות, אולי ייצא לו מזה משהו טוב. הוא סירב. אמר שלא כולם יודעים שזה המצב ושהוא לא מוכן לחשיפה כזו ובטח לא לנדבות. הוא היה בטוח שהסיפור שלו הוא זמני. גם אני הייתי בטוחה. אבל עברו יותר משנתיים והוא נשאר שם. אחר כך הבנתי מאחד השכנים שהוא עבר מקום פעם נוספת ואז נעלם.
במשך תקופה ארוכה לא ידעתי מה עלה בגורלו. לא פעם תהיתי לגביו, במיוחד אחרי שהחלה המלחמה. לאחרונה פגשתי אותו במקרה. באוטובוס. קו 5. הוא זיהה אותי מיד. לבושתי, לא הצלחתי לזהות את האיש שראיתי כמעט מדי יום ליד הבית שלי. הוא נראה אותו דבר, אבל הקונטקסט היה שונה, מה שלימד אותי שאני עדיין חושבת בתבניות. כמו רובנו, אני מניחה.
כשניסיתי להבין מהיכן אנחנו מכירים, הוא לחש שהוא “ההומלס". הוא כבר לא גר ברחוב, סיפר. מצא עבודה ועבר את המשבר הקשה בחייו. עוד הוא סיפר שהחליט “לאמץ" כמה הומלסים ברדיוס המגורים שלו ולנסות לסייע להם. “איך", שאלתי. “אני לא מכריח אף אחד מהם לקבל עזרה", הסביר. “רק שואל כל אחד מה הוא צריך ואם הוא צריך". בדרך כלל הוא צריך. בזמנו, כששאלתי אותו מה הקושי הכי גדול שלו, הוא ענה שאלה בעיקר המבטים המרחמים, שאחריהם מגיעות רתיעה והתעלמות. אי־יצירת קשר עין. “לי עוד היה מזל, אני נראה טוב״, הבהיר. “אמרת שאת כותבת? אז תכתבי את זה". כתבתי.
בשבועות האחרונים עולים פוסטים בקבוצות פייסבוק תל־אביביות, שבהם אנשים מספידים הומלסים מוכרים שהלכו לעולמם. מה שהחל בטפטופים הפך לוויראלי ממש, מעין ניסיון הנצחה קטן ומקסים של מי שהכירו את אותם הומלסים, שהיו חלק בלתי נפרד מהנוף העירוני.
יש מי שמתייחסים אליהם כאל מונומנט ולא כאל בני אדם שחיים במרחב הציבורי. זה לא קורה בכוונה, לא כי אנחנו רעים, אלא כי ככה לימדו אותנו שצריך. כי לפעמים זה מפחיד ולפעמים יכול להיות מסוכן, ואולי מישהו יתקוף, אבל אולי שום דבר לא יקרה ונצליח לעזור למישהו על הדרך. אנחנו אף פעם לא יודעים כלום על מי שחי ברחוב, בדיוק כמו שאנחנו לא יודעים שום דבר על אף אחד.