בעידן הזה של הרשתות החברתיות, הלייקים וה״שופוני״, הפוליטיקאים שלנו השתנו. כולנו יודעים את זה, גם אם מעדיפים לראות את ההשפעות רק על אלה שלא הצבענו עבורם. גם העיתונאים שלנו השתנו. כולם חצו לאטם עוד ועוד גבולות שלא היו חוצים לפני עשור, כולם הפכו יותר רברבנים. אולי הם מאמינים שעל רברבנות מיותרת כבר אין עונשים.
"הפכנו לשקופים": תושבי הצפון עלו לכנסת - ולא היה מי שיקשיב
נדמה שהציבור אוהב את זה, אבל ציבור גדול שהולך וגדל מה־7 באוקטובר, עורג יותר ויותר למשהו אחר. הוא מחפש אחריות הרבה יותר מרברבנות. הוא רוצה פתרונות שקטים הרבה יותר מאשר תמונות ניצחון. הוא רוצה את החטופים חזרה בבית ושומע כל הזמן איך יותר מהם מתים. הוא רוצה ממלכתיות הרבה יותר משהוא רוצה ויכוחים על מי ״צדק״ ומי ״טעה״. הוא מת לחזור הביתה בשלום.
הרעש ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת מאוד מתעתע. הוא נותן מקום לא פרופורציונלי לשטחיות רגעית ולקיצונים. הוא מסתיר ציבור עצום שלא רוצה להוכיח שיש לו יותר גדול מלאיראן, אלא לבטוח במקבלי ההחלטות שיפעלו בשקט ובחוכמה. האם בצמרת מבינים מה עובר ביומיום על ציבור ענק כבר למעלה מחצי שנה? הציבור הזה לא צמא לאמירות על ״ניצחון מוחלט״ אחרי קרב התשה בלתי נגמר. הוא פשוט רוצה שפיות ושגרה.
ההחלטות החכמות ביותר מתקבלות כששמים את הסקרים ואת הלייקים בצד. באופן אירוני, יש להן גם את הפוטנציאל הגדול ביותר לאהדה עתידית. ישראל שיחקה את כל הקלפים שלה בחצי שנת מלחמה בעזה, שלא הניבה את התוצאות הרצויות. מרבית הציבור לא סומך על ראש הממשלה וחרד מהגורמים הקיצונים שמשפיעים עליו. הציבור רוצה לסיים את האירוע כשהוא יודע שארצות הברית לצדנו, שיש לנו קואליציה חזקה באזור, ושאנחנו פועלים בשיקול דעת ובחוכמה ולא רק ב״להחזיר יותר חזק״. זה לא תמיד הדבר הנכון לעשות, והדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא מלחמה חזיתית עם איראן.
ההחלטות החכמות ביותר, המנהיגותיות ביותר, לא בהכרח מתבטאות בסקרים כי הן רואות כמה מהלכים קדימה. אי אפשר לקבל החלטה חכמה כשאתה רוצה את הפידבק החיובי המיידי. לפעמים מחיאות הכפיים מגיעות באיחור של כמה חודשים, אפילו של כמה שנים, כשמתברר שמנהיג אמיתי הבין וראה דברים שאחרים לא רואים, וגם שילם על כך מחיר.
ישראל הפגינה יכולת בלתי רגילה ושיתוף פעולה יוצא מהכלל בלילה שבין שבת לראשון. בדרך נס, קיבלנו עוד כמה קלפים טובים אחרי שבזבזנו את כל היד שלנו בעזה, והם מאפשרים לנו להתנהל קדימה תוך למידה מהטעויות שעשינו שם. זה בסדר להגיד ש״רק לחץ צבאי יעבוד״, כל עוד יודעים שזה לא תמיד נכון כמנטרה. כדי להתקדם ולשגשג דרושים מהלכים רבים, חלקם הגדול שקטים, שנעשים מאחורי הקלעים ולא קשורים לצה״ל.
קידום סנקציות על איראן והכרזה על משמרות המפכה ופרויקט הטילים האיראני כארגון טרור, יפנו את הזרקור לגורם הבעייתי האמיתי באזור. אנחנו זקוקים מאוד להסטה של הזרקור - זה יעזור לישראל להיחלץ מהלחץ הבינלאומי ולסיים את העבודה ברפיח. זה יגרום לחמאס להבין שהוא חייב להתגמש בעסקת החטופים. אנחנו זקוקים למנהיגי אמת שיפעלו באומץ דווקא נגד מחיאות הכפיים המזויפות ברשת, ולא ייפלו למהלכים הצפויים, הבנאליים, הכוחניים.