בשבוע שעבר, רגע לפני מתקפת הטילים והכטב"מים האיראנית, נפל דבר בתל אביב: מת הווייז. מת אב ומת אלול ומת הווייז, וכל העיר, שגם ככה היא פקק אחד גדול, הפכה למרכז הודו ביום הכי עמוס בשבוע. אופנועים חותכים מכל עבר, מכוניות עומדות באלכסון בניסיון לעבור נתיב, ונתיבי איילון שכבר יותר משנה נראים כמו רכבת אחת ארוכה שחוצה את גוש דן, היו בלתי עבירים בעליל. הטוויטר געש, כולם קיבלו התרעה שהם בלבנון ודיברו על החומוס שיאכלו בביירות.
לא משנה שזה קורה כבר חצי שנה בקו חיפה צפונה. אבל עכשיו השיבושים הגיעו לתל אביב, לצנטרום של הפיילה. במקום שבו מעיזים למכור חומוס עם צ'יפס. עד לאן נוליך את החרפה הקולינרית? ועד כמה עוד נמשיך לשתוק כאשר מצמצמים את גבולותיה של מדינת ישראל? לאן נלך, לים? כששיבושי הווייז הגיעו לתל אביב, דאגתי לשליח של המכבסה, שהיה צריך להחזיר לי את הבגדים מניקוי יבש בדחיפות. קיוויתי שימצא את הדרך גם בלי מפה. אחרי ששילמתי אקסטרה 15 שקל על משלוח דחוף הם עוד מעיזים לעכב לי אותו רק כי השליח לא מוצא את הכתובת?
כן, הכביסה. זה מה שהטריד אותי ביום שבו מערכת הביטחון או השד יודע מי החליטו לשבש את הג'י־פי־אס כדי להטעות את האויב. לא מן הנמנע שהיה עלינו לחשוב על התלות הגדולה מדי בטכנולוגיה, על כך שבשני העשורים האחרונים הפכנו להיות תלותיים באופן מוחלט, מופעלים באופן טוטאלי על ידי מחשבים, רובוטים ובינה מלאכותית, על ידי תאגידים שהופכים אותנו לעבדים, על ידי טרגוטים של האח הגדול שמאזין לשאיפות שלנו, לרצונות שלנו ולשיחות שלנו ומגיש לנו לכאורה את הפתרון הקל על מגש של כסף או ליתר דיוק כפוש באפליקציה. רצית מלדיביים? בבקשה, קבלי את הדיל לפרצוף בלי לחפש.
לא הבנתי עד כמה אני מכורה לכלוב הזהב של הנוחות, עד שנזכרתי שהפעם האחרונה שבה נהגתי בלי ווייז הייתה כשהייתי בשנות ה־20 לחיי. נסעתי לחבר שגר בירושלים ברכב הילוכים, שאין לי מושג איך נוהגים בו היום, והסתכלתי על שלטים. לא פחדתי שבטעות אכנס למזרח ירושלים או לשכונה חרדית. סמכתי על עצמי.
שבועיים לפני המלחמה נסענו לחופשה משפחתית בצפון, כשעוד היה בשטח ישראל. איפשהו בכביש העולה לרמת הגולן איבדתי את הקליטה, הווייז הפסיק לפעול. השלטים המשיכו לקרוץ לי בצדי הדרך וחייכו אליי כאומרים “היי, תרימי ראש, אנחנו עדיין כאן", אבל אני נכנסתי להיסטריה. לא שיש באמת לאן ללכת לאיבוד בכביש מהיר. אותה רמת חרדה בערך אוחזת בי כשקורס הוואטסאפ. משעשע לראות שאני לא היחידה, ותעיד על כך הנהירה של אנשים לאפליקציות כמו טלגרם בכל פעם כשיש תקלה אצל צוקרברג.
מאוד נוח לצאת מהבית בלי ארנק ולשלם באמצעות הטלפון. נוח לשכב על הספה ולענות למיילים ולהודעות. נוח לנהל את החיים ממכשיר קטן. בנק בקליק, חבילות בקליק, סופר בקליק, אפילו דייט בקליק. קליק אחד קטן וגמרנו. אנחנו לא צריכים לחשוב יותר מדי על מה שאנחנו באמת רוצים. מה זה משנה? עוד יום עובר ועוד שבוע והנה - כבר עברה חצי שנה.
בבוקר שבו קרס הווייז שמחתי שיש ברדק. אולי זה יעורר את כולנו, כולל אותי, עם שתי סטירות בתוך פקק אינסופי, וסוף־סוף נחליט לצאת לחופשי. נחזור למה שהיה כאן כשהיינו ילדים. לימים שבהם שידרו את "תשע בריבוע" עם בדיחות קרש, והרב אבידור הכהן נתן את פרשת השבוע ולא רק שכולם צפו בו בשקיקה, אף אחד לא קרא לזה הדתה. בא לי לראות את הסרט המצרי של שישי בערב ולא להיות מטורגרת מהשפה בגלל המצב ומכך שמצרים היא משענת קנה רצוץ שלנו במזרח התיכון. בא לי לראות אפילו את התוכניות המטופשות של דודו טופז. צפייה בארכיונים, שמלאים בהומור רדוד וחסרים בפוליטיקלי קורקט, נדמית כהתרפקות פשוטה ונעימה על התקופה שבה עוד יכולנו לשלוט בחיים שלנו ולהחליט שאם אנחנו מכבים את הטלוויזיה ויוצאים מהבית, אף אחד לא יכול להשיג אותנו בשום מקום.
אני מאמינה שלמרות הפיתויים והנוחות שקשה לוותר עליה, עדיין אפשר לצאת לחופשי ממרוץ העכברים שבו כולנו נמצאים. גם אם היציאה לחופשי תיעשה בצעדים קטנים, למשל לא לגלול בטלפון מיד כשמתעוררים כדי לראות אם קרה אסון בלילה, או להימנע מתגובה על כל דבר שקורה, או להחליט לא לענות לטלפון בשבת. ואז ככה סתם, לשכב על הספה ולבהות בתקרה, לתת למחשבות לרוץ. זוהי חירות אמיתית.