אלק בולדווין, השחקן ההוליוודי, נתקל בגילויי שנאה לישראל ברחוב בארצות הברית. מישהי התנפלה עליו בצעקות ובצילום בטלפון: “תגיד 'פלסטין חופשית!' תגיד פעם אחת 'פלסטין חופשית'”. היא צרחה, וגם דרשה ממנו לומר: “לדפוק את ישראל. פאק יזראל”. הוא נפנף אותה, נבוך. מה אתם הייתם עושים אם היו דוחפים לכם טלפון לפנים?

בשידור חי: המגיש המוכר הביע תמיכה מרומזת בהפגנות האנטישמיות | צפו

בעצם, כולנו אלק בולדווין במידה זו או אחרת כל חיינו. תמיד לוחצים עלינו בכל מיני צורות לומר דברים שאנחנו לא רוצים לומר. דורשים מאיתנו בתוקפנות להתייצב לצד שאנחנו לא בטוחים שאנחנו מאמינים בו. דורשים את זה מאיתנו בחברה בה אנחנו נמצאים, בבית הספר בו אנחנו לומדים, באוניברסיטה ואחר כך במקומות העבודה. דוחפים לנו מצלמות תיעוד מכל מיני סוגים מול הפנים כל חיינו ודורשים מאיתנו: “תגידו! תגידו את מה שאנחנו רוצים שתגידו!”.

אלק בולדווין שתק. הוא לא אמר “פאק יזראל”, אבל גם לא ענה תשובה פשוטה: “כמו כל אדם הגון ושוחר חופש וצדק, אני תומך בקיום מדינת ישראל, ומתנגד לחיסולה”. או בגידוף חוזר: “פאק חמאס”. או בתשובה חריפה: “לעולם לא עוד! הנאציזם לא יחזור”.

הוא גם לא ענה לדרישה לומר “פלסטין חופשית”. הוא לא אמר בעוקצנות: “את מתכוונת פלסטין בלי חופש? בלי חופש לנשים, בלי זכויות אדם? לא אומר זאת”. הוא לא ענה: “את מתכוונת פלסטין חופשית מיהודים חיים? לא, לא אומר זאת”. הוא לא תיקן, הוא לא הסביר. חלילה. הוא ידע שבמצב כזה המקסימום שהוא יכול לעשות זה לשתוק.

גם אנחנו כאלה כל חיינו. כי אנחנו יודעים שכאשר דורשים מאיתנו באלף צורות להזדהות עם צד מסוים, יש גם איום נסתר: “והיזהרו לכם. אם לא תגידו את מה שאנחנו רוצים שתגידו, לפחות תשתקו, ואל תגידו בשום פנים ואופן משהו אחר”.

יש כל כך הרבה דברים שאנחנו שותקים לגביהם במקום לומר את האמת. יש כל כך הרבה אמת שאנחנו לא נותנים לה ביטוי בעולם בו השקרים שולטים.

אחד הדברים המוזרים ביותר בעיניי הוא איך הסטודנטים של האוניברסיטאות הטובות, שאמורים להיות נבונים מהממוצע, לא רואים את האמת: שהבעיה הפלסטינית איננה בעיה אמיתית. יש בעיות לאומיות מרכזיות ואמיתיות בעולם, אפילו במזרח התיכון: למשל, הכורדים. עם אמיתי, בעל תרבות ושפה אמיתיות, והם מדוכאים באופן נורא על ידי ארדואן בטורקיה ועל ידי שאר המדינות שכורדיסטן מחולקת באכזריות ביניהן.

הייתי מצפה מסטודנט בהרווארד להיות מסוגל לחשוב לבד ולהגיע למסקנה שאם הוא שוחר צדק, אם הוא דואג למיעוטים מדוכאים, הוא צריך לפני הכל להפגין למען חופש לכורדים. לא לפעול לפי אלה שדורשים ממנו לא לחשוב ורק לציית לדרישה לומר “פאק יזראל”.

כאשר ברור שהדרישה של כל שוחר חופש שיודע לחשוב צריכה להיות שחמאס ייכנע ללא תנאי, כאשר ברור שאם לא, ישראל צריכה לתקוף ברפיח, ומתמהמהת רק בגלל שהשקר שולט היום בעולם, כאשר ברור שארצות הברית בתמימותה הביאה גיהינום של זכויות אדם לאפגניסטן רק לאחרונה, לאיראן כאשר היא נטשה את השאה הפרסי, וכמעט הביאה גיהינום של זכויות אדם למצרים כאשר היא זנחה את מובארק.

כאשר ארצות הברית של תומכי המפלגה הדמוקרטית לא לומדת דבר מהאסונות שהם, שוחרי החופש וזכויות האדם בעיני עצמם, הביאו על החופש וזכויות האדם, אנחנו במצב קשה.

נקווה שחלק מהחטופים יחזרו, זה משנה הכל למשפחותיהם, לנו, להם, אבל זה לא משנה את המצב. כי ברגע שיש משא ומתן עם חמאס, זה כבר מצב נורא.

התכנון המרושע שהוביל לטבח ולחטיפות של ה־7 באוקטובר מתברר כתכנון טוב יותר מאשר הבנו. הוא תוכנן גם למה שקורה אחרי ה־7 באוקטובר. ההגבלות על הפעולות של ישראל, כבילת הידיים שלנו, היא דבר שלא ראינו והטרור הרצחני כנראה ראה.

לישראל יש הישגים. בראשם: העונש שהענשנו את רצועת עזה. הבתים שלהם רוסקו, עשרות אלפים נהרגו, מחבלים נשבו. מצד שני, מתברר שלא רק שזה לא גורם לכניעת חמאס, כי בשבילם העיקר הוא להמשיך את המלחמה, אלא זה גרם לנו לא לראות את העיקר, ורבים מדי מאיתנו מתרכזים בדברים אחרים במקום במלחמה.

החטופים, שכולנו נחטפנו איתם, וכל אחד מאיתנו היה יכול להיות חטוף, וכולנו עדיין חטופים יחד איתם, קורעים לנו את הלב, אבל לא ייתכן שיש גורמים בישראל שמנצלים את הסבל של החטופים כדי לקרוע אותנו כאומה. כדי להרוויח רווחים פוליטיים קטנוניים.