השבעה באוקטובר

אמת היא שרציתי להשאיר דף ריק ובאמצעו לכתוב בספרות ענק “7.10.2023". הרי מה אכתוב שלא נכתב כבר? ואיך מתחילים בכלל להתמודד עם יום הזיכרון הזה?

כבר תשע שנים אני מעלה לדף הפייסבוק שלי את אותו הסיפור ליום הזיכרון. בדקה לשמונה בערב, כשאומר קריין החדשות “הנה נשיא המדינה נכנס, אנחנו רואים גם את ראש הממשלה, בעוד כמה שניות תישמע הצפירה", אני מתכוננת.

יוצאת למרפסת או ניגשת לחלון, לצפות בעיניי בברור מאליו, שלא רק אני עומדת, שמכוניות עוצרות את נסיעתן ומתוכן יוצאים נהגים, שאנשים מפסיקים את ארוחת הערב ונעמדים, שכל מסכי הבתים מרצדים עם אותה התאורה מהר הרצל, אולי זו חרדה מהיום הנוראי הזה ואולי בצרת הרבים אני מחפשת סוג של נחמה.

כשדועך קולה של הצפירה ובמקומה נכנסות החצוצרות עם תרועות האבל, אני נושמת עמוק, ניגשת אל המחשב ומפרסמת את הסיפור הבא:
אני יודעת בדיוק מתי התאהבתי באסף.

בשנה שעברה,
טקס יום הזיכרון בקיבוץ,
כשמישהו עם חולצה לבנה ומדבקה של פרח עליה
אמר שבעוד כמה דקות תישמע הצפירה.
בדיוק אז,
עלה אסף אל הבמה
לבוש חולצה ירוקה וקרועה של סיום מסלול.
חטף את המיקרופון וצעק לתוכו “זו הרוח אשר מהלכת סביב, זו הרוח ששמה הוא גבעתי!".
הקהל הביט עליו בהפתעה,
מנחה הטקס ניגש אל אסף וניסה לקחת מידיו את המיקרופון ללא הצלחה.
אסף המשיך “מי שחלם - גבעתי, מי שנשם - גבעתי. מי שהלך עמנו בדרכים!".
הוא קפץ גבוה -
הסתבך בחוט של המיקרופון ונפל ארצה.
צחק לרגע והמשיך לשיר.
שני גברים עלו אל הבמה וניסו להוריד אותו ממנה.
אסף השתולל.
“מי שנשם - גבעתי! מי שחלם - גבעתי!".
הרוחות סערו.
בתיה, אמו של אסף, צעקה לו מהקהל בקול רועד וחנוק: “תרד, אספי, מספיק!".
דן, אביו, הביט ימין ושמאל, הרכין את ראשו ועזב את הטקס בכעס.
השאיר אותה שם לבכות,
ואת אסף להשתולל על הבמה.
עוד שתי דקות צפירה,
התפאורה נפלה.
הילדות שהיו צריכות לרקוד לקול “חורף 73'" ירדו מהבמה מבוהלות,
ומנחה הטקס ניסה להרגיע את הרוחות.
אסף השתולל, הגברים שניסו להשתלט עליו שרטו את פניו,
אבל כלום לא הועיל -
חולצת סיום המסלול שלו הייתה מוטלת עכשיו על הבמה,
וגופו כמעט עירום.
ופתאום צפירה,
וכולם עומדים,
ושקט,
גם אסף שקט,
איש חושב על כאבו -
על אובדנו -
על הגעגוע
ועל הארץ המגואלת בדם.
ורק אסף על הבמה,
שוכב ומביט מעלה, אל השמיים
והוא שר לעצמו, בשקט
“והיום הם שבים ונושאים על גבם את תרמיל הרעות בו נשבעתי,
הם שבים למפה ממדבר ומים
ונושאים הם את רוח גבעתי".
והצפירה הקולנית נגמרת,
וכבר לא נוגעים באסף,
רק מביטים בו ברחמים ומחכים שיירד מהבמה.
והוא מביט חזרה בקהל ולאט־לאט נעמד.
זרועותיו שרוטות והוא מזיע.
והוא ניגש אליי,
מביט בעיניי ואומר לי “מים".
אני מוציאה בקבוק מים מהתיק,
ואומרת “בוא, אספי".
אסף מניח ראשו עליי,
ועוצם את עיניו.
אני שופכת עליו קצת מהמים,
על מצחו,
על שערו,
על שפתיו.
ומלטפת אותו,
ואסף אומר “עוד קצת, עוד קצת מגיעים, לא לפחד".
והקהל מסתכל על שנינו,
ולא מבין.
ורק אני מבינה מה אסף רוצה ממני.
ואני אומרת לו, לאסף, “הנה, הנה הגבול! אנחנו תכף מגיעים".
ואסף מלטף את ירכיי ואומר לי: “בן בן, אמא הכינה שניצלים, אתה יודע? עוד קצת, בן בן, עוד קצת".
ואני עושה קול גברי ואומרת לו,
“אני בסדר, אסף, אני מרגיש טוב".
ואסף אומר “אבל אתה מדמם, אתה משקר לי, בן בן! אבא מחכה לך, בן, תפסיק לבזבז דם".
ושקט בקהל.
ואסף בוכה וצועק “תפסיק לבזבז דם, בן בן, אבא ואמא מחכים".
ושקט.
הבנות של "חורף 73'" מסתדרות שוב על הבמה,
והקריין לא זז.
ואמא של אסף מתקרבת אלינו,
מורידה את השרשרת עם הדסקית,
מניחה אותה בידו של אסף ולוחשת לו “די, אהוב של אמא, הנה בן בן איתנו. בוא הביתה, אספי, בוא הביתה".
אסף נתלה על אמו,
ואני צועדת אחריהם לכיוון הבית.
אסף נרדם על הספה בסלון,
מזיע, מלוכלך ועייף.
בין דקה לדקה מגמגם “אני מתגעגע, בן בן, אני מתגעגע ויש שניצל".
ושורף לי, כי אני אוהבת את אסף,
ואמו רואה שכואב ואת כאבה מנסה להסתיר,
היא ניגשת אליי ואומרת לי בעיניים דומעות “בואי איתי, ילדה".
ואנחנו יוצאות אל המרפסת,
שותות לימונדה קרה ומביטות זו בזו.
ברקע מהדהדים קולותיו של סוף הטקס,
והקריין מבקש מכולם לעמוד,
עכשיו תור "התקווה".

תשע שנים, אותו הסיפור. לא משנה, לא מוסיפה ולא נוגעת במבנה או בבוסריות שלו, כך כתבתי וכך יישאר. התגובות לא מאחרות להגיע, אנשים מחכים לו במיוחד, כי הוא יודע להוציא מהם דמעות שממאנות לזלוג בכל זמן אחר.

והשנה אני מכווצת, משקשקת מפחד ולא יודעת אם הסיפור הזה יומרני מדי, מנותק או רלוונטי. דבר אחד אני כן יודעת, שעוד שנים ארוכות של אבל לפנינו. כשבאנו מהשואה, הייתה לנו שמחת התקומה. כשהפתיעו אותנו ב־73', היה לנו שביב הגאווה מ־67' והאמביציה לא לגדוע ולהספיד את המדינה שרק עכשיו החלה להיבנות. אבל מה עכשיו? מה יביא לנו שמחה ולאן נשאף?

בזמן כתיבת שורות אלו אלפים עדיין בשדה הקרב, מאבדים חברים, חרדים לגורלם ועם זאת חותרים לניצחון ולהגנה על המולדת. לפני כמה ימים, בשיחת סלון טרחנית, מישהו אמר “שכירי חרב, הם בני 18, קל להשפיע עליהם", אבל כמה הייתי נותנת כדי לחזור לתמימות ההיא של גיל 18. מתברר שזו לא תמימות שנובעת מטיפשות או מבורות, זו תמימות המתבססת על ערכים מהילדות. על אהבת המולדת, הגנה על הבית, רעות וכן, גם שלום, כשהמצב מאפשר.

ואני יודעת בכל לבי הפצוע שאל שנות האבל שמחכות לנו יתווספו כל כך הרבה הלומי קרב שיהלכו בינינו ויהיו ביניהם שיצניעו את זה, כי מאות מתו בשבי, במסיבת הדמים ההיא, בשדה הקרב, מאות שמתו, נרצחו ומשפחתם נרצחה איתם, גם אם החגים, השבתות והשגרה עדיין מתקיימים. אני יודעת שהרבה מהם יתביישו לפנות לטיפול כדי לא להקריס את המערכת או מתוך גבריות או מאצ'ואיזם מסוים, ואם הם יגיעו לפוסט שלי על אסף או לדבריי אלו, אהיה מאושרת, לא מתוך שמחה נקייה, אלא מתוך שמחה מותאמת.

אנחנו צריכים להפסיק לחשוב שאנחנו יודעים, לבטל דבריו של הזולת בהינף יד, להתעלות מעל אחר בשלל הגיגים טיפשיים משל היינו בשדה הקרב ובין התותחים. כבדו את מי שחזר משם, הציעו מרק, אוכל טוב, מיטה חמה ואוזן קשבת. ואם לא ירצה לדבר, הקשיבו לשקט שלו. תנו למדינה הרועשת הזו קצת לשקוט, רק כדי שבשמונה וחצי, אחרי הצפירה, החצוצרות והחזן הצבאי הראשי, נוכל לשמוע את בכיים של אלו שחזרו אבל לנצח יישארו שם.

7.10.2023.