מדינת ישראל מנערת הבוקר את הפירורים שנשארו על המפות משולחנות חג העצמאות ומתחילה את השנה ה־76 לקיומה המחודש. יש תמונה מהתקופה האחרונה שמסמלת בעיניי את ישראל בשנתה ה־76, ואת האופי המיוחד של המאבק הפוליטי הפנימי בישראל כיום: חגי לובר, אב שכול אשר בנו, יהונתן, מהתנחלות יצהר, נפל בקרב נגד חמאס בעזה, עמד בלב הפגנה של גורמי שמאל נגד הממשלה.
המשבר מחריף: שר החוץ המצרי התעמת עם שר החוץ כ"ץ - "ישראל מתנערת מאחריות"
מדוע המצרים כועסים והאם השלום בסכנה? | ד"ר ירון פרידמן
הוא החזיק שלט עם תמונת בנו שנהרג. בתמונה מצולם הבן יהונתן עם פיאות ארוכות, זקן וכיפה גדולה, וחיוך עוד יותר גדול, ובשלט נכתב: “די להפגנות ולשיח האלים”.
חגי לובר עמד כך שלוש שעות בין המפגינים נגד נתניהו. שוטר שאל את האב השכול אם הוא מרגיש מאוים, הוא אמר שכלל לא. אנשים מבין המפגינים דיברו איתו. ניסו להסביר לו שהם מפגינים מתוך דאגה למדינה. הוא ניסה להסביר להם שגם בוחרי ביבי וסמוטריץ’ פועלים בדיוק מאותה סיבה. עם זה הם לא הסכימו, אבל כיבדו את האב, וכמובן כיבדו את הבן שבתמונה, אשר נפל כחייל בעזה.
בבוקר הראשון שאחרי יום העצמאות ה־76 ישראל מתעוררת למצב מתסכל ולעולם עוין, למרות שבאירוויזיון הוצפנו בפרץ אהבה לישראל של המצביעים בבתים בעולם. הם הטיחו את אהדתם לישראל פתאום וברגע האחרון על הממסד של השופטים באירוויזיון שקימצו בנקודות לישראל.
מבול דמוקרטי של מאות נקודות אהבה מהקהל הקפיצו את ישראל בדירוג, העמידו באור מביך את החלטות מוקדי הכוח והפכו אותן. באיטליה נחשף שבדירוג המוקדם זכתה ישראל למקום ראשון מובהק, 39% אהדה, כאשר הבאה בתור רחוק מאוד ממנה, רק 7%.
עם זאת, העולם איננו אירוויזיון. ישראל בת ה־76 הפכה ממדינה שקודם הייתה בטוחה יחסית, למדינה מודאגת. ממדינה שבה אזרחים אומנם ידעו שהם נרדפים על ידי אויבים, אבל עד הטבח האכזרי של ה־7 באוקטובר האיום הזה נראה בסדר עדיפות משני. הישראלים חיים כיום במדינה שעברה ועדיין עוברת סיוט.
לפני ה־7 באוקטובר, למרות פיגועי טרור מוסלמיים תכופים, בכל זאת הישראלים ניהלו את חייהם כרגיל, וחלק מהחיים היו מוקדשים למאבקים פוליטיים קטנוניים בין ימין לשמאל ומאבקים מעמדיים וחברתיים, כאילו שזה היה הדבר החשוב ביותר בעולם.
נדמה היה לרגע שב־8 באוקטובר נמחקה השפה של ה־6 באוקטובר, והפכה לשפה עתיקה. ככה זה נראה בהתחלה. נדמה היה שהישראלים הבינו פתאום בדרך הכואבת ביותר מה חשוב ומה טפל בחיים, יותר מכך, הישראלים גם נתקלו לתדהמתם בעולם מערבי נגוע באנטישמיות חולנית.
היחס כלפי ישראל באוניברסיטאות גרם אפילו לאינטלקטואלים ישראלים שמאלנים רדיקלים, שאימצו את כל הטרמינולוגיות של ארגוני השמאל, של התנועות הפמיניסטיות ושל קהילות הלהט״ב, תוך אמונה שבכך הם שותפים לעולם של ערכי זכויות אדם, לעמוד נדהמים מול הפניית הגב של כל הגופים האלה מול הרצח, האונס, החטיפות של אזרחים ישראלים וכליאתם בלי רחמים בעזה.
ההפגנות נגד נתניהו פסקו בחודשים הראשונים אחרי הטבח. הישראלים לחמו בשדה הקרב, ימין ושמאל, עשירים ועניים, דתיים וחילונים יחד. אני מקווה שאני לא מציג תמונה ורודה מדי של אחדות, כי כיום, כשבעה חודשים בלבד אחרי פרוץ המלחמה, ההפגנות והשלטים נגד נתניהו חוזרים.
ישראל היא מדינה דמוקרטית, ולאנשים יש זכות להפגין, אבל נראה שיש יותר מדי סכנות ביצרים שקיימים בקרב המפגינים. הכתובות הענקיות נגד ביבי “אתה אשם!” כאשר דם על פניו, מסיתות מאוד. נכון שיש לנתניהו אשמה באי־ראיית הטבח המגיע, ובחיזוק חמאס מתוך תמימות שאפשר להפוך את הסדיסטים לג’נטלמנים, אבל לתפיסה הזו היו שותפים לפני ה־7 באוקטובר גם המפגינים נגד נתניהו.
זו טעות של ישראל כולה, וזו בוודאי טעות של הנהגת הצבא והמודיעין. עם זאת, המפגינים לא קוראים לפיטורי הקצינים הגבוהים, הם קוראים להתפטרות נתניהו. זה מאבק מפלגתי וחברתי עבש.
אני מקווה שהאינסטינקט היהודי והישראלי מבין מה חשוב יותר. ההערכה שלי היא שגורמי האחדות וההיגיון ימשיכו לגבור על כוחות הפירוד, ובעיקר על היצרים והזעם שמתעוררים בכל המון שמפגין.
למרות הרבה התבטאויות תבוסתניות בתקשורת, ופרשנויות שאפשר לתמצת במילים “אללי, אין מה לעשות”, הרי בישראל בת ה־76 המוטיבציה להילחם גבוהה מאוד בקרב הצעירים הישראלים, וגם בקרב האזרחים בעורף של ישראל.
כמו חגי לובר, האב שאיבד את בנו, ואשר מתנגד להפגנות נגד ביבי, ועומד בתוך המפגינים בלי שהם יזיקו לו, צריך לקוות שכך גם כל ישראל בת ה־76 בעצם משולבת יחד.