בחנות הספרים קריימר, ליד מעגל דופונט בוושינגטון, כל ספר הוא טריגר. דוגמה: "הסוף של כל הדברים: איך מלחמות מידרדרות להכחדה". ספר חדש למדי, כמובן באנגלית, של ויקטור דיוויס הנסון. ספר קודם שלו, "ניצחון המערב", יצא לאור בישראל לפני ארבע שנים.
עם האצבע על השלטר: קולומביה מכוונת לבטן הרכה של ישראל
ישראל תפלוש ללבנון? "חיזבאללה יודע שהיא בעמדה חלשה מאי פעם כדי לפתוח במלחמה"
הספר הזה אפל יותר. הוא מתאר את קריסתן הפתאומית, המהירה כברק, של ארבע ציוויליזציות: זו של תבאי, שנמחצה בידי אלכסנדר מוקדון. זו של קרתגו, שהרסו הרומאים במלחמה הפונית השלישית. זו של ביזנטיון, שנכבשה על ידי העות'מאנים. וממלכתם של האצטקים, שהושמדה על ידי הכובש הספרדי קורטז.
אף סיפור אינו דומה לשלנו, אך כל סיפור הוא טריגר. לאצטקים היה כוח גדול, הם יכלו למחוק את קבוצת הפולשים הספרדים די בקלות, אבל היו שאננים עד שהיה מאוחר מדי. הקרתגים לא זיהו נכונה את רגשות הנקם התוססים ברומא, גם לאחר ניצחונות בשתי המלחמות הקודמות.
הביזנטים סמכו על החומה הגדולה שהקיפה את קונסטנטינופול, ובאמת, כמעט שהדפו את הכוח הפולש, אבל תקלה קטנה אפשרה לו לפרוץ פנימה. הרס, חורבן ומוות היו גורלן של הציוויליזציות האלה, שזמן לא רב לפני שנפלו עוד נראו חזקות, מרשימות, יציבות. טריגר, טריגר, טריגר.
הנסון רחוק מהתפעלות כאשר הוא מתבונן במדיניות האמריקאית הנוגעת לישראל בחודשים האחרונים. "מדוע", כתב לאחרונה, "מחלקת המדינה הטילה מגבלות מסוימות על פעולות של אוקראינה, כולל פעולות נגד הצי הרוסי בים השחור – אבל במקרה של ישראל שר החוץ קרא כמעט מיד ל'הפסקת אש' כדי למנוע פעולות ישראליות. חטא קטלני אם היה מעז לומר דבר כזה על התגובה הדומה של אוקראינה לתוקפנות הרוסית? האם דיפלומט אמריקאי יפציר גם באוקראינה להביא לסוף 'מעגל האלימות'?".
זה היה שבוע לא מוצלח ביחסי ישראל וארה"ב. עוד שבוע לא מוצלח. מי אשם בזה? אשמים האמריקאים, שגם אם מקבלים את עמדתם בעניינים שונים, לא ראוי להתעלם מהעובדה שהמדיניות שלהם נכשלה לא פחות משלנו. הם לא מנעו אש בצפון, הם לא הצליחו להניע את חמאס לוויתורים, הם נותנים לשיקולים פוליטיים לחלחל לזירה המדינית. לעתים קרובות, כעסם על ממשלת בנימין נתניהו – כעס מוצדק וגם חשדנות מוצדקת – מעביר אותם על דעתם.
וגם ישראל אשמה כמובן. בשמונה חודשים הצליחה להפוך נשיא שיצא מגדרו כדי לתמוך בה, לנשיא שיוצא מגדרו כדי להביע את תסכולו ממנה. בשבוע האחרון זה הסתכם בהפתעה טקטית – נאום שישראל לא הוזהרה שיבוא - ובאמירה בוטה מאוד – הצפת החשד שראש הממשלה נתניהו רוצה להאריך את המלחמה מסיבות פוליטיות.
האמריקאים נכשלים בזיהוי הסכנה האסטרטגית הטמונה בסיומה של המלחמה בלי שישראל הבטיחה – לפחות את זה – כי חמאס לא יוכל לשלוט עוד בעזה. הישראלים נכשלים בזיהוי הסכנה האסטרטגית הטמונה בשחיקת היחסים עם ארה"ב, בזמן שהיא זקוקה לברית איתה יותר מאי־פעם.
נתניהו נראה כמי שנואש מג'ו ביידן, ועושה כל שביכולתו כדי להחזיק מעמד עד לבואו של יורש שיטרוף את הקלפים, דונלד טראמפ. ביידן נראה ומדבר כמי שנואש מנתניהו, ועושה כל שביכולתו כדי להכניס אותו למצור פוליטי שיביא לסופה של ממשלת הימין־מלא.
הנאום של ביידן
את הנאום של ביידן על הפסקת האש צריך לנתח לאחור. קודם להבין מה הוא רוצה, אחר כך להבין למה נהג כפי שנהג. ובכן, מה ביידן רוצה? לזה יש שתי תשובות לפחות. הראשונה – להציל את עצמו (מתבוסה פוליטית). השנייה – להציל את ישראל (מתבוסה אסטרטגית). ולא, מבחינתו אלה אינן מטרות סותרות.
כדרכם של פוליטיקאים, לביידן יהיה נוח לשכנע את עצמו ששתי המטרות מתיישבות זו עם זו. הוא מציל את עצמו, וגם את ישראל. או כפי שהוא יעדיף לחשוב: הוא מציל את ישראל – וגם את עצמו. גם למנהיגים בישראל יש נטייה לחשוב שהאינטרס שלהם מתיישב עם האינטרס הכללי. לפעמים הם צודקים. לפעמים הם עושים טעות שעולה לכולנו ביוקר.
כך או כך, ביידן מניח שטוב לישראל וטוב לו להוביל את המזרח התיכון לסופה של המלחמה. למה טוב לביידן? כי המלחמה מייצרת לו רעש רקע בעיצומה של מערכת בחירות. המלחמה מציגה אותו כנשיא לא אפקטיבי. הוא מדבר, והתותחים רועמים.
למה טוב לישראל? כי ביידן אכן משוכנע שהמהלך שישראל מנהלת מיצה את עצמו. עוד שבוע, עוד שבועיים, ישראל תסיים את המהלך ברפיח, ומה אז? הוא לא מבין את התוכנית. הוא בהחלט מבין שיש בישראל מי שמביטים לעתיד של מלחמה מתארכת והולכת.
דבריו של ראש המטה לביטחון לאומי צחי הנגבי, שהבטיח עוד חודשים ארוכים של מלחמה, הטרידו כמה מבכירי הממשל. ראה, אמרו לנשיא, אם לא נשים לזה סוף, זה פשוט יימשך. וכל הימשכות עלולה להוביל להתלקחות. ביידן לא רוצה לראות את המזרח התיכון עולה בלהבות. ועוד פחות הוא רוצה בזה ערב בחירות.
מסקנתו של הנשיא: צריך לחתור לסוף המלחמה. וממנה נגזרה הטקטיקה. לקחת את הצעת ישראל להפסקת אש והחזרת חטופים, להציג אותה לציבור כלשונה, אבל לא לגמרי ברוחה. ההצעה אינה קובעת סיום למלחמה. ביידן יצר בנאומו את הרושם שכן. אם תחזרו לנאום, תראו שהנוסח זהיר. אבל כוונת הסיום אמיתית: בממשל מניחים שדינמיקה של הפסקת אש, החזרת חטופים, המשך מו"מ, חזרת עזתים לבתיהם, רגיעה בצפון, כל אלה יובילו את הצדדים למסלול של השלמה עם מצב חדש.
מה יהיה המצב החדש? על זה אין לממשל תשובה ברורה. אפשר לקבל את עמדת ראשי מפלגות הימין שאינם רוצים בהסדר המוצע ואפשר לדחות אותה, אבל צריך להודות באמת: הממשל רוצה בסוף המלחמה בלי לדעת לחבר סוף לסוף – סוף המלחמה לסוף עידן חמאס.
מי שישבו בשבוע שעבר והחליטו לדחוף את הנשיא לנאום הפסקת האש עשו, לפחות במשתמע, את החישוב הבא. אם חמאס לא יקבל את העסקה, האשמה תיפול עליו, ולממשל האמריקאי יהיה קל יותר להסביר מדוע אינו בולם את המתקפה של ישראל. אם חמאס יקבל את העסקה, יקרה אחד משני דברים: או שגם ישראל תקבל אותה, והמלחמה תתקדם לכיוון של הסדרה, או שישראל תתקשה לקבל אותה, בגלל תסיסה בימין, ואז (כך מקווים בוושינגטון) תהיה גלישה מהירה לפירוק של הקואליציה ולבחירות. בממשל ביידן לא יהיה בכי גדול אם ישראל תלך לבחירות. משום שאת תוכניתה של הממשלה המכהנת – מלחמה לעוד חודשים או שנים – הם אינם מקבלים.
קיימת כמובן גם אפשרות שלישית: הממשלה תדחה את העסקה, והקואליציה תחזיק מעמד. סקר כאן חדשות שפורסם השבוע מלמד עד כמה העסקה פתוחה לפרשנות. 40% תומכים בה – זו תמיכה אוטומטית של מי שלא מאמינים עוד ביכולת של ישראל לנצח בהתקדמות בנתיב הנוכחי. 27% מתנגדים לה. גם זו התנגדות אוטומטית של מצביעי קואליציה (בעיקר) שעל כל מה שביידן יציע יאמרו "לא". ה־33% שאמרו שהם לא יודעים, הם הסיפור. אם יקבלו את גרסת בני גנץ ויאיר לפיד, ויסכימו לעסקה, לקואליציה יהיה קושי להחזיק מעמד. אם יקבלו את גרסת בצלאל סמוטריץ', הקואליציה תוכל לשרוד.
נתניהו, כמו נתניהו, משדר מסרים מעורפלים. מצד אחד, הוא לא מתווכח עם הנשיא. מצד שני, הוא אומר שהמלחמה לא תיגמר. למה לקבוע עמדה ברורה כבר עכשיו, כשיש סיכוי שחמאס יחסוך מישראל את הצורך הזה?
אם הממשלה תדחה את העסקה ולא תתפרק, הדילמה תועבר לצד האמריקאי. לכאורה, במקרה כזה אפשר לצפות לעלייה משמעותית במפלס הלחץ האמריקאי. מצד שני, אנחנו כבר ביוני, ובאופק הדי קרוב כבר אפשר לראות את ועידות המפלגות, ובאופק הקצת יותר רחוק אמריקה נכנסת לקמפיין הסתיו. גם על זה בונה נתניהו כשהוא מושך את הזמן.
אם ביידן יבין שהלחץ על ישראל עלול לסכן אותו אלקטורלית, הוא ירפה. לפחות עד נובמבר. או אז, אם הנשיא יחזור לכהונה נוספת, יהיה קשה ולא נעים. אם טראמפ יחזור לכהונה נוספת יהיה… אף אחד לא יודע מה יהיה. לפחות על פי גישת הימין הדוחה את העסקה, לא יודע מה יהיה זה הכי טוב שישראל יכולה לקוות לו.
הנאום של נתניהו
בחמישי שעבר הצוות של מכון המחקר הנחשב "פיו" כבר ידע שתוצאות הסקר שפרסם הן תוצאות האתמול – "אתמול" במובן הרחב. אתמול במובן של קצת התיישנו. במרץ ואפריל, כשהסוקרים של פיו ראיינו ישראלים, העימות בין ממשלת ישראל לבין ממשל ביידן היה עוד רחוק משיאו. התוצאות בהתאם. במרץ ואפריל, כשהסוקרים של פיו ראיינו ישראלים, תחושת הדשדוש עוד הייתה רחוקה משיאה. התוצאות בהתאם. בסקר של פיו יש עוד רוב של ישראלים שמניחים שישראל תנצח.
אבל בסקר שערכנו במאי, כלומר, מאוחר יותר, התגלה שינוי: יותר ישראלים מתקשים להאמין בניצחון ופחות מאמינים בו (זה סקר שנערך עבור המכון למדיניות העם היהודי). בזמן מלחמה, שישה או שמונה שבועות הם נצח. פיו הוא מכון רציני מאוד, שעובד לאט מאוד. זה הופך את הסקרים שלו לחשובים, סוג של "בייסליין". זה הופך את השאלות האקטואליות בזמן מלחמה לקצת פחות רלוונטיות.
ובכל זאת, שווה לעיין בדוח החדש, לאור הדיווחים על נאומו המתקרב של בנימין נתניהו בקונגרס. מתי? בשעת כתיבת הטור זה עוד לא ברור. על מה? זאת השאלה היותר חשובה. כמה מכרים בוושינגטון, שאינם מבקרים מובהקים של נתניהו, שאלו את השאלה הזאת. נאלצתי למלמל תשובה לא לגמרי בהירה. באמת על מה? ואם לנסות לנסח את השאלה קצת יותר טוב – כי נושאים לנאומים תמיד קל למצוא – לאיזו תכלית? לכל נאום צריכה להיות סיבה. לנאום מיוחד בקונגרס של ראש ממשלת ישראל צריכה להיות סיבה מיוחדת. וצריכה להיות סבירות כלשהי שיש התאמה בין התוכנית (נאום), המקום (קונגרס), הקהל (המערכת הפוליטית־מדינית), המועד (לא ידוע) – לבין היעד. אותה תכלית מסתורית שלשמה רוצה נתניהו לנאום.
באין מידע על התכלית, נצטרך לנחש. הנה כמה אפשרויות. התכלית היא לשכנע את האמריקאים שישראל הייתה מוכרחה לצאת למלחמה (לא בטוח שצריך, זה מה שהם חושבים). התכלית היא לשכנע את האמריקאים שישראל מנהלת מלחמה צודקת ומוסרית (בזה אולי יש צורך, אבל לא ברור שנתניהו הוא השליח המתאים למסר כזה, ומיד נרחיב על כך). התכלית היא להרגיז את ממשל ביידן, שלא מזמין את נתניהו לביקור בוושינגטון (התכלית הושגה, אם כי לא בטוח שזו תכלית שישראל מרוויחה מהגשמה שלה).
התכלית היא פוליטיקה פנימית ישראלית (קשה לראות כמה זה מוסיף לנתניהו, אבל מי יודע. התכלית היא להסביר שישראל לא תסכים למדינה פלסטינית (נדמה לי שהם יודעים שזו עמדתו של נתניהו, לא?). התכלית היא לשכנע שמדינה פלסטינית היא רעיון גרוע (על זה שוב נשאל את שאלת השליח). התכלית היא להזכיר את איראן (זה מזכיר סיבוב קודם ונאום דומה – התועלת הייתה שנויה במחלוקת). התכלית היא לשחק במגרש הפוליטי האמריקאי לקראת הבחירות לנשיאות (בתכלית כזאת גלומים הרבה מאוד סיכונים).
התכלית היא להכריז על הסכמה ישראלית לתוכנית הסעודית לקידום השלום, או מסר מדיני מטלטל אחר (נראה לכם? אם זה מה שנתניהו רוצה לעשות, אולי בכל זאת יש טעם שיבוא).
נחלק את התכליות לשלוש קבוצות: להעביר מסר מדיני של ישראל; להרוויח פוליטית בישראל; להשפיע על הפוליטיקה האמריקאית. מה ראש הממשלה רוצה להשיג איננו יודעים. אבל דבר אנחנו יודעים – נתניהו הוא האיש שיישא את הנאום. ועוד דבר אנחנו יודעים – הוא יודע לנאום באנגלית טובה ולעשות רושם על הקהל. ועוד דבר אחד אנחנו יודעים – פעם הוא היה בדיוק הישראלי המתאים להעביר מסר בוושינגטון, והיום הוא כבר לא. הנה, אמרנו: היום כבר לא.
כלומר, האנגלית עדיין תהיה טובה, והנאום מלוטש, והטיות הראש מתוזמנות היטב, והעזרים הפירוטכניים מקוריים. כל זה יהיה כמו שתמיד היה. אבל הקהל שיישב מול נתניהו הפעם יהיה קהל אחר. זה יהיה קהל שלא סומך עליו ולא כל כך מאמין לו. קהל שפעם חשב על נתניהו דבר אחד, והיום דבר אחר.
במקביל לסקר של הישראלים, החוקרים של פיו הציגו גם השוואה בין עמדות של ישראלים לעמדות של אמריקאים. ומה שקרה לנתניהו בישראל בשנה האחרונה קרה לו גם באמריקה. "לרוב האמריקאים (53%) יש מעט או בכלל אין אמון בראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו… כולל 25% שאין להם אמון בו כלל".
נדמה שהמשמעות של ממצא כזה ברורה. כשנתניהו מדבר לציבור בישראל – והוא ממעט לעשות זאת, בטלוויזיה, בעברית, מסיבות הידועות לו – יש הרבה מאוד צופים שלא חשוב מה יגיד, הם רק יתרגזו. הם לא מאמינים לו. ולכן, אם יאמר שיום, הם יציצו בחלון כדי לוודא שלא לילה. ואם יאמר שקריר, הם יצאו לחצר לבדוק. ואם יאמר שישראל מנצחת, הם יירדו למקלט.
זאת המשמעות של אמון: אם יש אמון – אפשר לשכנע, אם לא ברור אם יש אמון – אפשר לנסות לשכנע, אם אין אמון – אז אין. לא משנה כמה הטענות טובות, נקודת הפתיחה לא מאפשרת שכנוע. נסו את זה עם דוגמה של מישהו שאתם בטוח לא מאמינים לו ותראו. נגיד, אם מחר התובע בהאג ינסה לשכנע אתכם בצדקתו, אתם תקשיבו? רובכם לא, משום שמלכתחילה אין לכם עניין לשמוע את הטענות שלו.
אין לכם אמון. להרבה מאוד אמריקאים אין אמון בנתניהו. הם לא יקשיבו לו. הפגנות סוערות יחרישו את קולות הביקור. רבים מחברי הקונגרס הדמוקרטים ייעדרו. אלה שיבואו יעשו זאת בחריקת שיניים. אחד מהם, חבר קונגרס ששמו מוכר למדי, אמר לפני כמה ימים: "למה הוא עושה לי את זה?". הוא ייאלץ להתייצב לנאום, ויחטוף ביקורת מתוך המפלגה.
מבחינתו, ביקור של נתניהו הוא כאב ראש לגמרי מיותר. למעשה, אמרו לי כמה גורמים בוושינגטון, מי שהכי ייפגעו מהביקור יהיו הידידים שנותרו לישראל במפלגה הדמוקרטית, וגם היהודים. כמעט כל ראשי הארגונים היהודיים הגדולים לא רוצים בביקור של נתניהו, הגם שלא יאמרו זאת בגלוי, כי ארגונים יהודיים לא מתנגשים בגלוי עם ממשלת ישראל בסוג כזה של נושאים.
פגשתי השבוע לא מעט אישים שמעורים בפוליטיקה האמריקאית, קודם בניו יורק, ובעיקר בוושינגטון. חיפשתי מישהו שיאמר לי שנאום של נתניהו בקונגרס הוא רעיון מוצלח. לא מצאתי. כאמור, רוב המנהיגים היהודים לא ייצאו נגד נאום כזה בפומבי. אבל בחדרים הסגורים הם מורטים את השערות בייאוש.
מסרים לשגרירות ישראל "הועברו", אך נתניהו לא מאזין לשגרירות. מסרים דרך גורמים אחרים הועברו אף הם. אגב, לא הרבה ולא בתקיפות. שאלתי: למה לא? השיב מי שהשיב: "כי הוא לא סופר אותנו". אם יכולתי לכתוב את שמו של מי שהשיב כך, הייתם מזהים מיד שלא מדובר בחסיד של השמאל הישראלי או של המפלגה הדמוקרטית. "זה יגרום רק נזק", אמר. גרסאות מגוונות של המסר הזה שמעתי בכל מקום. אולי – אמר לי מישהו – אולי ב"קואליציה הרפובליקנית־יהודית" חושבים שזה רעיון טוב. הם יהיו היחידים.
אם נתניהו לא יאמר משהו שהאמריקאים ישמחו לשמוע, בוודאי שאין טעם שיבוא. ואם כן יאמר משהו שישמחו לשמוע, הוא השליח הכי פחות אפקטיבי לומר אותו. שימו לב לשפה שכמה ממבקריה החריפים של ישראל מתבטאים בה: "אנחנו לא סומכים על ממשלת נתניהו", זה הביטוי שנעשה שגור. לא "על ישראל", לא "על ממשלת ישראל", בטח לא "על הציבור בישראל". הם מכוונים אישית לנתניהו. למה? כי הוא מטרה קלה, נוחה. כמובן, הוא עדיין דמות חשובה, ומאוד מוכרת, שלדבריה יש משקל. אלא שהמשקל נעשה למשקולת. והיא תכביד על ישראל.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, בנתוני מכון פיו, נתוני המכון למדיניות העם היהודי, סקר כאן חדשות, בספר "The End of Everything" של ויקטור דיוויס הנסון, במאמרו של הנסון ב־RealClear־Defense ובדיווחי "וול סטריט ג'ורנל".
[email protected]