מצד אחד, ירי הרקטות בליל שבת לעבר שדרות ואשקלון מעיד כי שליטתה של תנועת חמאס ברצועה נחלשת. מצד שני, תגובתה של ישראל מלמדת כי האופציות המעשיות שלה מוגבלות למדי.

מאז סיום מבצע צוק איתן לפני כ־13 חודשים נורו לעבר ישראל 14 רקטות ופגזי מרגמה על ידי הג'יהאד אסלאמי וארגוני טרור סלפיים קטנים, שחלקם מזדהים עם דאע"ש. חמישה מהשיגורים המדוברים, כולל הירי שלשום, אירעו בחודש וחצי האחרון. היו עוד כמה שיגורים שכשלו ונפלו בשטח הרצועה. זה המספר הקטן ביותר של רקטות ששוגרו מעזה לישראל בתקופות שבין שלוש המערכות שהתנהלו מאז דצמבר 2008 (עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן).

ובכל זאת, יש הבדל. בעבר, את הירי בין המערכות ביצעו חמאס או הג'יהאד האסלאמי, שנהנה לרוב מעצימת עין של חמאס. באחרונה הרקטות משוגרות למרות התנגדות נמרצת של חמאס ומאמצים של הארגון לסכל את השיגורים, או בדיעבד לעצור ולהעניש את המבצעים.

שתי רקטות נורו לעבר ישראל שלשום בערב, ואחת מהן נחתה בשדרות. לא היו נפגעים למעט אישה שהתלוננה על כאבים בחזה. הרקטה גרמה נזק קל לאוטובוס חונה, ורסיסים פגעו במחסן. זו הייתה הפעם הראשונה מאז צוק איתן שרקטה פוגעת בשדרות. וזו גם הייתה הפעם הראשונה שסוללת כיפת ברזל יירטה רקטה – השנייה ששוגרה שלשום מעזה – לעבר אשקלון.

כיפת ברזל נפרסה במרחב לפני כמה ימים מחשש שהג'יהאד האסלאמי יגיב על החלטת שב"כ לעצור שוב במעצר מינהלי את מחמוד עלאן, ששוחרר מבית חולים ברזילי באשקלון, שבו אושפז לאחר שביתת הרעב הארוכה והמתוקשרת שלו.

בישראל מעריכים כי שני השיגורים היו של ארגונים סלפיים, למרות ששום ארגון לא לקח אחריות לירי לעבר שדרות. הארגון הסלפי "פלוגות השייח' עומר חדיד", שמזדהה עם דאע"ש, קיבל אחריות בחשבון הטוויטר שלו לירי לעבר אשקלון.

הרקטה לעבר אשקלון היא מסוג גראד (קטיושה משופרת), והדבר מעיד על כך שהארגון הקטן משדרג את יכולותיו המבצעיות. מסקנה אחרת היא שפלוגות שייח' עומר חדיד וארגונים סלפיים דומים שהולכים ומתרבים ברצועה, אינם חוששים לקרוא תיגר על שלטון חמאס. וזאת למרות התגובות הקשות של חמאס, שאינו מהסס לעצור פעילים של הארגונים הסוררים ובכמה הזדמנויות גם לחסל אותם. התעוזה של הסלפיים והתחזקותם הם אות מבשר רעות לחמאס - אך גם לישראל.

ישראל אינה מעוניינת בהסלמה. גם חמאס לא, והוא העביר מסרים ברוח זו לישראל לאחר הירי. ומכאן גם התגובה המדודה יחסית לירי הרקטות: הפעלת כלי טיס שפועלים נגד יעדים שונים בעזה, לרוב של חמאס. בהודעות דובר צה"ל רואה ישראל בחמאס אחראי לנעשה בעזה והכתובת לתגובות הנגד שלה.

הבעיה של ישראל היא המדיניות של הממשלה שמקדשת את הסטטוס קוו, תולה תקוות בהרתעה ומייצרת קיפאון מדיני. הקיפאון הוא כפול - הן מול הרשות הפלסטינית והן מול חמאס. יכול להיות שמאחורי הקלעים מתנהלים בחשאי מגעים באמצעות מתווכים (טוני בלייר לדוגמה) בין ישראל להנהגה המדינית של חמאס בראשות חאלד משעל, היושבת בחו"ל. אך הסיכוי להסדר ארוך טווח שישפר את המצב הכלכלי ברצועה בתמורה לשקט הוא נמוך ביותר, בגלל סבך האינטרסים המנוגדים. ממשלת בנימין נתניהו אינה יכולה להרשות לעצמה, מחשש לתגובות הימין, להגיע להסדר עם הארגון. זה בלתי אפשרי גם משום שמהלך כזה יפגע עוד יותר ברשות הפלסטינית של אבו מאזן, שגם כך היא במצב של ייאוש, תסכול ועל סף התפוררות. גם מצרים, שממשיכה להרוס מנהרות, להציפן במים ובכך להגביר את המצור והחנק הכלכלי על הרצועה, לא תראה הסדר בין ישראל לחמאס בעין יפה. ולבסוף, גם בחמאס יש מחלוקת שהולכת וגדלה בין הזרוע הצבאית להנהגה המדינית.

וכך מוצאת עצמה ממשלת נתניהו־יעלון מתחזקת שוב ושוב את העימותים בהר הבית ובירושלים ומגיבה לירי מעזה. מגיבה ולא יוזמת. הסכנה היא שכל ירי של רקטה או כל אבן שנזרקת או מכונית שדורסת טומנות בחובן פוטנציאל של הסלמה עד כדי יציאה מכלל שליטה.